קיבוץ בערבה

הערבה: מסע אל נווה המדבר של היצירה האנושית – קיבוצי יטבתה, גרופית, קטורה, לוטן ויהל

הערבה – מרחב גאוגרפי ואקלימי ייחודי בלב השבר הגדול

הערבה, עמק צר וארוך המשתרע לאורך כ-175 קילומטרים מדרום ים המלח ועד מפרץ אילת, מהווה חוליה מרכזית בבקע הסורי-אפריקני. היא מפרידה גאוגרפית בין הרי אדום הנישאים ממזרח, בתחומי ירדן, לבין הר הנגב הישראלי ממערב. פני השטח של הערבה מישוריים ברובם, ומשתפלים משיא גובה של כ-205 מטרים מעל פני הים, באזור המכונה "גב הערבה" (מדרום לנחל חיון), הן צפונה לעבר ים המלח, המקום הנמוך בעולם, והן דרומה לעבר מפרץ אילת. מקורות המים באזור מועטים מטבעם, והשם "ערבה", שמקורו קדום, מרמז על אופיו השומם והיבש, מילה נרדפת למדבר. אגן הניקוז העיקרי הוא של נחל הערבה, המנקז אליו מי שיטפונות מהר הנגב ומהרי אדום וזורם אל כיכר סדום. יובליו המרכזיים בישראל כוללים את נחל פארן, נחל חיון ונחל נקרות. דרומית לשיא הגובה, מתאפיינת הערבה הדרומית במספר מלחות, אגני ניקוז ללא מוצא לים, כגון מלחת יטבתה ומלחת עברונה, המעידות על הדינמיקה ההידרולוגית המורכבת של האזור. לצד הנחלים, קיימים היו מעיינות, אך חלקם, כדוגמת עין תמיד, התייבשו בשנים האחרונות, מה שמדגיש את האתגר המתמיד של משק המים באזור.

דברי ימי הערבה – ציר זמן היסטורי וחשיבות אסטרטגית משתנה

חשיבותה של הערבה לאורך ההיסטוריה נגזרה בעיקר ממיקומה כציר מעבר מרכזי. עוד בימי קדם, כפי שעולה מתיאורים מקראיים המתייחסים לנדידת בני ישראל, שימשה הערבה נתיב תנועה. בתקופות מאוחרות יותר, שלטו באזור אדומים, עד לכיבושה על ידי דוד המלך. שלמה המלך, על פי המסופר, פיתח את הנמל באילת ואף יזם חציבת נחושת בערבה, שרידים ממנה, כמו בפינון שבירדן ובבקעת תמנע, מעידים על פעילות זו. לאחר פילוג הממלכה, חזרו האדומים והשתלטו על האזור, עד שסולקו על ידי הנבטים. הנבטים, שהיו אמונים על דרכי המסחר, ובכללן דרך הבשמים שחצתה את הערבה באזור מואה, הקימו בה מבצרים ותחנות משמר לאבטחת הנתיבים. עם הכיבוש הערבי והתמורות הפוליטיות באזור, ירדה קרנה של הערבה כציר מרכזי, והיא נותרה שוממה יחסית עד לעת המודרנית. הפרדת עבר הירדן משטחי המנדט הבריטי בארץ ישראל המערבית חילקה גם את הערבה, כאשר הגבול נקבע לאורך נחל הערבה והקו הנמוך דרומה. במלחמת העצמאות, לאחר שיועדה להיכלל במדינת ישראל על פי תוכנית החלוקה, נתפס חלקה העיקרי במבצע "עובדה", ומאז שבה חשיבותה האסטרטגית וההתיישבותית של הערבה לקדמת הבמה.

חזון ההתיישבות בערבה – אתגרים חלוציים, פיתוח חקלאי ועיצוב קהילות ייחודיות

ההתיישבות הישראלית בערבה, שהחלה במחצית השנייה של המאה ה-20, הייתה כרוכה בהתמודדות מתמדת עם תנאי סביבה קשים: אקלים קיצוני, מיעוט משקעים ומקורות מים דלים, ואדמות שאינן תמיד אידיאליות לחקלאות. למרות זאת, חזון הפרחת השממה והצורך בחיזוק הנוכחות הישראלית לאורך הגבול הארוך עם ירדן, הניעו הקמת שרשרת יישובים. החקלאות, שהפכה לענף כלכלי מרכזי עבור רבים מיישובי הערבה, התבססה על פיתוח טכנולוגיות מתקדמות, בעיקר בתחום גידולי החממה המיועדים לייצוא ולשוק המקומי. שימוש במצע חולי, שנלקח בחלקו בעבר ממרגלות הרי אדום בצד הירדני, אפשר התגברות על מגבלות הקרקע המקומית. הסכם השלום עם ירדן ב-1994 הביא לחילופי שטחים שהשאירו את רוב שטחי החקלאות הישראליים בתחומי ישראל, למעט אזורים מסוימים כמו מובלעת צופר, שהוחכרה לישראל לתקופה של 25 שנה ולאחר מכן חזרה לריבונות ירדנית מלאה. אתגרי המים נותרו מרכזיים, והחקלאות מתבססת על קידוחים, התפלה חלקית וניהול קפדני של המשאב היקר. האוכלוסייה הישראלית בערבה מונה כ-63,000 תושבים, רובם מרוכזים בעיר אילת, והיתר פזורים ביישובים קטנים, קיבוצים ומושבים, המאוגדים ברובם במועצות האזוריות הערבה התיכונה וחבל אילות.

קיבוץ יטבתה – חלוציות כלכלית ומותג ארצי בלב המדבר הצחיח

יטבתה, קיבוץ בערבה, השוכן כ-45 ק"מ צפונית לאילת, מהווה את אחד מסמלי ההצלחה הבולטים של ההתיישבות בערבה. הקיבוץ, שעלה על הקרקע כהיאחזות נח"ל ב-1951 ואוזרח ב-1957, נקרא על שם יטבתה המקראית, תחנה בנדודי בני ישראל, שזיהויה המקובל הוא בעין רדיאן (עין יטבתה) הסמוכה. כלכלת הקיבוץ, המשתייך לזרם השיתופי, נשענת באופן משמעותי על "מחלבות יטבתה", שהוקמו ב-1962. המחלבה החלה את דרכה עם כ-30 פרות חולבות במטרה לספק חלב מפוסטר לאילת הצעירה, והתפתחה למפעל ארצי המשווק מגוון רחב של מוצרי חלב, כולל השוקו והמוקה המפורסמים. בשנת 1997 נכנסה חברת שטראוס כשותפה במחלבה (50%). לצד המחלבה, מקיים הקיבוץ חקלאות ענפה הכוללת מטעי תמרים (כ-700 דונם), גידולי שדה (כ-4,000 דונם) ורפת המונה כ-620 חולבות. "פונדק יטבתה", שהחל את דרכו כנקודת שירות לנוסעים בדרך לאילת, הפך למרכז שירותים ותיירות הכולל מסעדה, חנות ותחנת דלק, ומהווה נקודת עצירה פופולרית. הקיבוץ, בו חיים כ-372 חברים וכ-236 ילדים (נכון ל-2022), מקפיד על שמירת אורח חיים שיתופי ו"עבודה עצמית". בסמוך ליטבתה פועל שדה סולארי "יטבתה סאן" (6.8 מגוואט) המעיד על מחויבות לפיתוח בר-קיימא, וכן שמורת הטבע חי-בר יטבתה, המשמשת לשימור והשבה לטבע של בעלי חיים מקראיים.

קיבוץ גרופית – מהיאחזות נח"ל לקהילה חקלאית ותעשייתית מגוונת ויציבה

קיבוץ גרופית, הממוקם כ-53 ק"מ צפונית לאילת, הוקם בשנת 1963 כהיאחזות נח"ל ואוזרח ב-1966 על ידי בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד. שמו נגזר משמו הערבי של נחל גרופית הסמוך. ראשיתו של הקיבוץ לא הייתה פשוטה, וגרעין המתיישבים הראשון התקשה להתבסס, אך עם הזמן, ובעזרת גרעינים נוספים שהצטרפו, התייצבה הקהילה. כלכלת גרופית כיום מגוונת ואינה נסמכת רק על חקלאות. בתחום החקלאי, הקיבוץ מגדל גידולי שדה כגון בצל, מקשת מלונים ואבטיחים, מטעי תמרים ומחזיק רפת, וכן שותף בחברת "ערדג" לחקלאות ימית. בתחום התעשייה, לגרופית מוסך, בית אריזה למיון ירקות ומפעל לשקיות פלסטיק ומוצרי פלסטיק נוספים ("ערדום מוצרי פלסטיק"), וכן פעילות מיקור חוץ בתחום ההיי-טק באמצעות חברת "ערדום תקשוב". גם תחום התיירות תורם לכלכלת הקיבוץ, עם "כפר הנופש יעלים" (המופעל על ידי גורם חיצוני), מכון לטיפול במוזיקה, פאב ופעילויות של רכיבה טיפולית. בדומה ליישובים אחרים בערבה, גם גרופית פונה לאנרגיה מתחדשת, עם תכנון להקמת השדה הסולארי "גרופית סאן" (6.4 מגוואט). סיפורו של גרופית ממחיש את היכולת להתגבר על אתגרי ההתחלה ולבנות קהילה משגשגת באמצעות גיוון כלכלי והתאמה לתנאי הסביבה.

קטורה, לוטן ויהל – קיבוצים עם אג'נדה: חדשנות רעיונית, אקולוגיה וקהילות ייחודיות

שלושה קיבוצים נוספים בחבל אילות, קטורה, לוטן ויהל, מייצגים פנים נוספות של ההתיישבות בערבה, עם דגש על זהויות רעיוניות ייחודיות ויוזמות סביבתיות וחינוכיות. קיבוץ קטורה, שאוזרח ב-1973 על ידי עולים מארצות הברית חברי "יהודה הצעיר", משלב בין תושבים חילונים וקונסרבטיבים. הקיבוץ מהווה בית ל"מכון הערבה ללימודי סביבה", מוסד אקדמי בינלאומי המושך סטודנטים מרחבי העולם. כלכלת קטורה מבוססת על עיבוד אצות במפעל "אלגטק" (המייצר אסתקסנטין), חקלאות (תמרים, כולל עץ "מתושלח" המפורסם שהונבט מגלעין עתיק), ותיירות. קטורה גם מובילה בתחום האנרגיה הסולארית, עם השדה "קטורה סאן" (4.95 מגוואט), שהיה השדה הסולארי הבינוני הראשון בישראל, ותוכניות לשדה נוסף וגדול יותר ("קטורה סולאר", 40 מגוואט). קיבוץ לוטן, שהוקם ב-1983, הוא הקיבוץ הרפורמי השני בישראל. הקיבוץ שם דגש חזק על אקולוגיה וקיימות, ומפעיל מרכז צפרות ותיירות אקולוגית, הכולל שמורת ציפורים במחצבה לא פעילה. לוטן מושך צעירים ומתנדבים מהארץ ומהעולם ללימודי בנייה בבוץ, חקלאות אורגנית ופעילויות חינוכיות. כלכלתו מתבססת על רפת (החלב נשלח למחלבת יטבתה), מטעי תמרים ותיירות, כולל מלון חדש שנפתח ב-2023. קיבוץ יהל, שנוסד ב-1976, היה היישוב הראשון של היהדות הרפורמית בישראל. הקמתו סימלה את התקרבותה של התנועה הרפורמית לציונות המעשית. הקיבוץ, שסבל בשנותיו הראשונות מבעיות מים, עבר תהליכי הפרטה והרחבה קהילתית. מקור שמו הוא מהפסוק בישעיהו "לֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי". שלושת הקיבוצים הללו מדגימים את הגיוון הרעיוני והחברתי בהתיישבות הערבה, ואת המחויבות לערכים של סביבה, חינוך וקהילה.

עתיד הערבה וקיבוציה: בין קיימות לחדשנות, שימור המורשת ופיתוח בר-קיימא בפתח המאה ה-21

עתידה של הערבה ויישוביה, ובכללם חמשת הקיבוצים הנסקרים, טמון ביכולת המתמשכת לשלב בין פיתוח כלכלי וחברתי לבין שמירה על המשאבים הטבעיים והסביבה המדברית הייחודית. מגמת הקיימות, שבאה לידי ביטוי בולט בהקמת שדות סולאריים רבים לאורך הערבה, מהווה נדבך מרכזי. ניהול מושכל של משק המים, המבוסס על טכנולוגיות מתקדמות, חיסכון והתפלה, ימשיך להיות קריטי. החקלאות בערבה, הנחשבת לחוד החנית של החקלאות המדברית בעולם, תמשיך להתפתח ולהתבסס על מחקר, חדשנות וגידולים בעלי ערך מוסף גבוה. במקביל, הגיוון הכלכלי, הכולל תעשייה מתמחה, תיירות (אקולוגית, חקלאית, מדברית) ושירותים, יסייע בחיזוק החוסן הכלכלי של הקהילות. אתרי הטבע הרבים, כמו פארק תמנע ושמורת עברונה, יחד עם אתרים ארכאולוגיים הפזורים לאורך הערבה, מהווים בסיס לפיתוח תיירותי נוסף. התפתחות המודל הקיבוצי, המפגין גמישות ויכולת הסתגלות למציאות המשתנה, תאפשר לקהילות אלו להמשיך ולשגשג. האתגרים העומדים בפני הערבה כוללים את משיכת אוכלוסייה צעירה, התמודדות עם השלכות שינויי אקלים גלובליים, ושמירה על האיזון העדין בין צורכי הפיתוח לבין ערכי שימור הסביבה והמורשת, כל זאת תוך כדי שמירה על יחסי שכנות טובים לאורך הגבול השקט והארוך עם ירדן.