מנשיאי בית המשפט העליון

שלושה נשיאים מעצבים: אגרנט, שמגר וברק – אבני דרך בפסגת המשפט הישראלי

הנשיאות ושיטת הסניוריטי: מסורת של מינוי בפסגת המשפט

נשיא בית המשפט העליון בישראל אינו רק "ראשון בין שווים" בקרב שופטי הערכאה הגבוהה ביותר, אלא הוא גם הדמות העומדת בראש הרשות השופטת כולה. מתוקף תפקידו, יש לנשיא השפעה רבה על עיצוב פני המערכת המשפטית, הן באמצעות סמכויותיו הפורמליות, הכוללות קביעת הרכבים הדנים בתיקים, חברות בוועדה לבחירת שופטים, מינוי נשיאים לבתי משפט נמוכים יותר (בכפוף להסכמות), והן מכוח מעמדו והשפעתו הבלתי פורמלית. באופן מסורתי, מינוי נשיא בית המשפט העליון בישראל נעשה על פי שיטת ה"סניוריטי" – נוהג, שאינו מעוגן בחוק, לפיו השופט בעל הוותק הרב ביותר על כס השיפוט בבית המשפט העליון הוא המועמד היחיד המוצע לתפקיד על ידי חברי הוועדה לבחירת שופטים, והוא הנבחר. תומכי השיטה מצביעים על כך שהיא מונעת מאבקי כוח בין השופטים, שומרת על עצמאות הרשות השופטת מפני לחצים פוליטיים ומבטיחה כי הנשיא יהיה דמות מנוסה המכירה את המערכת לעומקה. מנגד, מבקרי השיטה טוענים כי היא הופכת את הוועדה לבחירת שופטים ל"חותמת גומי", פוגעת בעקרון בחירת האדם המתאים ביותר לתפקיד הניהולי המורכב, ומעדיפה ותק על פני כישורים אחרים. לאורך השנים, ובמיוחד החל מ-2023, התעצם הוויכוח סביב שיטה זו, כאשר שרי משפטים שונים ניסו לקרוא עליה תיגר, והמערכת הפוליטית והמשפטית חוותה טלטלה סביב מינוי הנשיא הקבוע לאחר פרישתה של הנשיאה אסתר חיות, עד לבחירתו של יצחק עמית בפברואר 2025.

שמעון אגרנט: ביסוס זכויות היסוד וגבולות הדמוקרטיה המתגוננת

בתקופה שבה מדינת ישראל הצעירה גיבשה את זהותה המשפטית והחוקתית, הטביע הנשיא השלישי, שמעון אגרנט, חותם עמוק על עיצוב דמותה הדמוקרטית. אגרנט, יליד ארצות הברית שעלה ארצה והתקדם במערכת המשפט המנדטורית והישראלית, ניצב בפני אתגרים מכוננים. בפסק הדין התקדימי בבג"ץ "קול העם" (1953), הוא ביסס את מעמדו העליון של חופש הביטוי כזכות יסוד במשטר דמוקרטי, תוך שהוא קובע כי ניתן להגבילו רק כאשר קיימת "ודאות קרובה" לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. אגרנט שאב השראה ממגילת העצמאות, וראה בה מסמך בעל משמעות חוקתית המנחה את פרשנות החוק. לצד ההגנה על חירויות הפרט, אגרנט נדרש גם לסוגיית גבולות הדמוקרטיה. בפסק דין ירדור (1965), שעסק בפסילת רשימת אל-ארד מלהתמודד לכנסת בשל היותה חותרת תחת קיום המדינה, אימץ אגרנט את דוקטרינת "הדמוקרטיה המתגוננת". הוא קבע כי אין לדמוקרטיה חובה לאפשר את חורבנה מבפנים, וכי קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא "נתון קונסטיטוציוני" המצדיק, במקרים קיצוניים, הגבלת זכויות פוליטיות של גופים השוללים את עצם קיומה. פסיקות אלו, לצד אחרות, הניחו את היסודות לשיח המשפטי בישראל על האיזון העדין בין זכויות אדם, ביטחון המדינה ואופייה הדמוקרטי והיהודי.

שמעון אגרנט: שפיטת השואה ועיצוב מוסד היועץ המשפטי לממשלה

מעבר לתרומתו בתחום זכויות היסוד, כהונתו הארוכה של שמעון אגרנט (מנשיאי בית המשפט העליון,) כשופט וכנשיא עמדה בסימן התמודדות משפטית עם סוגיות כבדות משקל נוספות, ובראשן מוראות השואה והגדרת סמכויות מרכזיות בממשל. אגרנט עמד בראש ההרכב שדן בערעור במשפט קסטנר, פרשה שהסעירה את המדינה ועסקה בשאלות מוסריות ומשפטיות קשות על שיתוף פעולה עם הנאצים בתקופת השואה. בפסק דינו המפורט, אגרנט הבחין בין היבטים היסטוריים ומוסריים לבין ההכרעה המשפטית הפלילית, קבע כי לא ניתן להרשיע את קסטנר בשיתוף פעולה במובן הפלילי בהיעדר כוונה פלילית מוכחת, אך מתח ביקורת על עדותו של קסטנר לטובת פושע המלחמה קורט בכר. הוא הדגיש את הקושי העצום שבשיפוט בדיעבד של החלטות שנעשו בתנאים בלתי נתפסים. בערעור במשפט אייכמן, היה אגרנט שותף מרכזי לכתיבת פסק הדין, ובין היתר ניסח את ההצדקה המשפטית לסמכותה של מדינת ישראל לשפוט את אייכמן על פשעים נגד העם היהודי ופשעים נגד האנושות, תוך עיגון הסמכות במשפט הבינלאומי. במקביל, בשנת 1962, עמד אגרנט בראש "ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה", אשר קבעה את מעמדו העצמאי של היועץ המשפטי לממשלה כשומר סף, המופקד על הבטחת שלטון החוק ברשות המבצעת, והגדירה את יחסיו עם הממשלה ועם שר המשפטים – קביעות המהוות בסיס לתפקיד היועמ"ש עד היום.

מאיר שמגר: איזון בין צורכי ביטחון, משפט השטחים וחירויות הפרט

כהונתו של מאיר שמגר כנשיא בית המשפט העליון, הארוכה ביותר בתולדות המוסד (כמעט 12 שנים), התאפיינה בגישה פרגמטית, המושפעת עמוקות מרקעו הביטחוני העשיר כפרקליט צבאי ראשי וכיועץ משפטי לממשלה. שמגר, שהיה בעל תפקיד מרכזי בעיצוב התשתית המשפטית של הממשל הצבאי בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, גיבש עמדה משפטית ייחודית. הוא קבע כי אמנת ז'נבה הרביעית אינה חלה על השטחים דה-יורה (מכיוון שלא היה ריבון קודם מוכר בשטחים אלה), אך מדינת ישראל מחויבת לעקרונות ההומניטריים של האמנה דה-פקטו. קביעה זו, לצד פתיחת שערי בג"ץ בפני עותרים פלסטינים מהשטחים, עיצבה את המסגרת המשפטית שבה פועלת ישראל בשטחים מאז. במקביל, שמגר נודע כמגן נחרץ של חופש הביטוי. בפסיקות רבות, לעיתים בדעת מיעוט, הוא הדגיש את עליונותה של זכות זו, במיוחד כאשר מדובר בביקורת על רשויות השלטון, וקבע כי יש להעדיפה על פני הגנה מפני לשון הרע, כל עוד הדברים נאמרו בתום לב. הוא גם היה זה שהכיר, הלכה למעשה, בחיסיון עיתונאי יחסי. פסיקות בולטות נוספות מתקופתו כוללות את פרשת האונס בשמרת, שבה נקבע כי היעדר התנגדות פיזית אינו שולל קיומו של אונס, ודי בהיעדר הסכמה חופשית, ופסק דין אתא נ' שוורץ, שהכניס את הניתוח הכלכלי של המשפט לדיני הנזיקין בישראל, גם אם שמגר עצמו הסתייג מהפיכתו לכלי מכריע.

אהרן ברק: המהפכה החוקתית, האקטיביזם השיפוטי והפרשנות התכליתית

נשיאותו של אהרן ברק מסמלת יותר מכל את המעבר של בית המשפט העליון הישראלי לעידן של "אקטיביזם שיפוטי" מובהק ועיצוב מחדש של יחסי הכוחות בין הרשויות. ברק, ניצול שואה שהגיע לפסגת העולם האקדמי והמשפטי, ראה בבית המשפט גורם מרכזי בעיצוב החברה והמשטר בישראל. הוא הוביל את מה שכונה על ידו "המהפכה החוקתית", שבמרכזה עמדה התפיסה כי חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק) הם בעלי מעמד חוקתי עליון. תפיסה זו, שקיבלה ביטוי מכונן בפסק דין בנק המזרחי (1995), העניקה לבית המשפט את הסמכות לבצע ביקורת שיפוטית על חקיקה רגילה של הכנסת ואף לפסול חוקים הסותרים את עקרונות היסוד. במקביל, קידם ברק (מנשיאי בית המשפט העליון) הרחבה משמעותית של דוקטרינות משפטיות קיימות: זכות העמידה הורחבה כך שאיפשרה לעותרים ציבוריים לפנות לבג"ץ גם ללא פגיעה אישית ישירה; עילת הסבירות הורחבה והפכה לכלי מרכזי לביקורת על שיקול הדעת של רשויות המנהל; ותחום השפיטות הורחב תחת התפיסה ש"מלוא כל הארץ משפט", כלומר כמעט כל סוגיה ניתנת לבחינה שיפוטית. בנוסף, ברק הדגיש את ה"פרשנות התכליתית" של החוק, המחפשת את מטרת החקיקה ולא מסתפקת בלשונה הפורמלית, גישה שבאה לידי ביטוי בולט בפסק דין אפרופים שעסק בפרשנות חוזים ובפסיקות מס. מכלול שינויים אלה שינה דרמטית את מעמדו וכוחו של בית המשפט העליון.

נשיאים במבחן ההשוואה: שלוש גישות בעיצוב פני המשפט הישראלי

עיון בכהונותיהם של שמעון אגרנט, מאיר שמגר ואהרן ברק חושף לא רק את התפתחות המשפט הישראלי, אלא גם שלוש גישות מנהיגות שונות בפסגת הרשות השופטת. אגרנט, הנשיא המכונן, פעל בתקופה של בניית מוסדות המדינה, והתאפיין בגישה מאוזנת ששילבה ריסון שיפוטי במקום שהדבר נדרש (כמו בשאלת "מי הוא יהודי") עם אקטיביזם ממוקד בהגנה על זכויות יסוד ובביצור הדמוקרטיה. הוא ניווט בזהירות בין ערכים מתנגשים והניח תשתית נורמטיבית חשובה. שמגר, שכהונתו הארוכה סיפקה יציבות למערכת, הושפע מרקעו הביטחוני והתאפיין בפרגמטיזם, במיוחד בסוגיות ביטחון ושטחים, לצד מחויבות עמוקה לחירויות הפרט, ובפרט לחופש הביטוי. הוא ביסס ויישם רבים מהעקרונות שהונחו לפניו. ברק, לעומתם, היה נשיא טרנספורמטיבי, בעל חזון ברור של תפקיד בית המשפט כמעצב-על של הנורמות החברתיות והמשטריות. הוא הוביל מהפכה של ממש בהרחבת סמכויות בית המשפט, תוך שימוש נרחב בכלים פרשניים ובדוקטרינות מורחבות, ולא נרתע מעימותים ציבוריים ופוליטיים. שיטת הסניוריטי, שאפשרה כהונות ארוכות ויציבות יחסית, היוותה כר פורה להתפתחות גישות אלו, כאשר כל נשיא, בתורו, הטביע את חותמו העמוק על המוסד ועל המשפט הישראלי כולו, תוך שהוא בונה על קודמיו או סוטה מדרכם.

מורשת ומחלוקת: הוויכוח המתמשך על הסניוריטי, האקטיביזם וסמכויות הנשיא

מורשתם של אגרנט, שמגר וברק ממשיכה להדהד ולהזין את הדיון הציבורי והמשפטי בישראל גם שנים רבות לאחר תום כהונותיהם. הוויכוח הער סביב ה"אקטיביזם השיפוטי", שהגיע לשיאו בתקופת ברק, נותר במרכז המחלוקת על מקומו הראוי של בית המשפט העליון ועל מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות. במקביל, שיטת הסניוריטי למינוי נשיאים, שבעבר נתפסה כמעט כמובנת מאליה, הפכה בשנים האחרונות למוקד עימות פוליטי ומשפטי חריף. הטיעונים המסורתיים בעד יציבות ועצמאות ניצבים מול קריאות גוברות לבחירה המבוססת על כישורים ניהוליים והתאמה לתפקיד, כאשר ברקע מרחפת השאלה האם השיטה הנוכחית אינה מנציחה גישות משפטיות מסוימות. בנוסף, סמכותו המשמעותית של הנשיא בקביעת הרכבי השופטים הדנים בתיקים מעוררת אף היא ביקורת. מחקרים וטענות שהועלו לאורך השנים מצביעים על פוטנציאל להשפעה לא מבוטלת של הנשיא על תוצאות הדיונים דרך שיבוץ שופטים, ומעלים שאלות לגבי ריכוזיות הכוח והצורך בשקיפות או בשינוי מנגנוני קביעת ההרכבים. הדיונים המתמשכים הללו מדגישים את חשיבותו המרכזית של תפקיד נשיא בית המשפט העליון במרקם החיים הישראלי, ואת האתגרים הניצבים בפני המוסד בעיצוב דמותו העתידית.