מנשיאי ארגנטינה

ארבעה נשיאים, ארבע תקופות: עיצוב ארגנטינה המודרנית – מפרון עד קירשנר

מבוא – ארגנטינה בצומת דרכים היסטורי

ההיסטוריה של ארגנטינה במאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 היא סיפור רצוף תהפוכות, המאופיין בנדנדה פוליטית חדה בין תקופות דמוקרטיות שבריריות, משטרים צבאיים סמכותניים וגלים של פופוליזם סוחף. במקביל, כלכלת המדינה ידעה עליות ומורדות קיצוניים, החל משגשוג שהציב אותה בין המדינות העשירות בעולם ועד למשברים כלכליים עמוקים, היפר-אינפלציה וחובות חיצוניים כבדים. בתוך מציאות מורכבת זו, ארבע דמויות נשיאותיות הטביעו חותם בל יימחה על מסלולה של האומה: חואן דומינגו פרון, אבי תנועה פוליטית שנותרה דומיננטית עשרות שנים לאחר מותו; ראול אלפונסין, שהוביל את המעבר השברירי חזרה לדמוקרטיה לאחר שנות הדיקטטורה האפלות; קרלוס מנם, שביצע תפנית כלכלית רדיקלית תחת הדגל הפרוניסטי; וכריסטינה פרננדס דה קירשנר, האישה הראשונה שנבחרה לנשיאות, שהובילה את הגל "הקירשנריסטי" של הפרוניזם. הבנת תקופות כהונתם, האידאולוגיות שהנחו אותם, והאתגרים שניצבו בפניהם היא מפתח להבנת ארגנטינה העכשווית.

חואן פרון – לידת הפרוניזם ועידן השלטון הראשון

עלייתו של חואן דומינגו פרון, קצין צבא כריזמטי ששירת כנספח צבאי באיטליה הפאשיסטית והושפע ממנה, שינתה את פניה של ארגנטינה. כחלק מ"קבוצת הקצינים המאוחדים" שהפילה את הממשלה השמרנית ב-1943, פרון התבלט במהירות, במיוחד בתפקידו כשר העבודה והרווחה. הוא טיפח קשרים הדוקים עם איגודי העובדים, קידם חקיקה סוציאלית והפך לדמות נערצת בקרב מעמד הפועלים, שכונה "חסרי החולצות" (descamisados). פופולריותו הגואה עוררה התנגדות בממסד הצבאי והאזרחי, שהובילה למעצרו באוקטובר 1945. אולם, גל הפגנות המוניות חסר תקדים, שנודע כ"יום הנאמנות" (17 באוקטובר), ואשר דמותה העולה של רעייתו לעתיד, אווה ("אוויטה") פרון, החלה למלא בו תפקיד, הביא לשחרורו המהיר. נישא על גלי התמיכה העממית, פרון ניצח בבחירות 1946 והחל ביישום משנתו ה"חוסטיסיאליסטית" (התנועה לצדק חברתי), או "העמדה השלישית", ששילבה לאומנות, מדיניות רווחה נרחבת, התערבות מדינה בכלכלה, וחיזוק כוחם של האיגודים המקצועיים. אוויטה הפכה לאייקון לאומי, מובילת קרן הסיוע הענקית שפעלה למען העניים, אך גם סמל לפולחן אישיות ולפוליטיזציה של הסיוע. לצד ההישגים החברתיים, תקופת שלטונו הראשונה התאפיינה גם בדיכוי האופוזיציה, הגבלת חופש הביטוי וריכוזיות שלטונית גוברת. החלטתו להעניק מקלט לפושעי מלחמה נאצים לאחר מלחמת העולם השנייה, מתוך תפיסה של "כבוד צבאי" ורצון לגייס מומחים, נותרה כתם שנוי במחלוקת במורשתו.

פרון – דעיכה, גלות, שיבה דרמטית ומורשת נצחית

כהונתו השנייה של פרון, מנשיאי ארגנטינה, שהחלה ב-1952, סימנה את תחילת הדעיכה. מותה של אוויטה באותה שנה מסרטן הותיר חלל עצום, הן אישי והן פוליטי, והיחלשותה של הכריזמה השלטונית. במקביל, המצב הכלכלי החל להידרדר, והקואליציה הרחבה שתמכה בפרון – שכללה חלקים מהצבא, הכנסייה, האיגודים המקצועיים והלאומנים – החלה להתפרק על רקע מאבקי כוח וביקורת על סגנונו הריכוזי ועימותיו הגוברים עם הכנסייה הקתולית. בספטמבר 1955, הפיכה צבאית שזכתה לכינוי "המהפכה המשחררת" (Revolución Libertadora) הדיחה אותו מהשלטון. פרון יצא לגלות ארוכה, תחילה בפרגוואי ובהמשך במדינות שונות באמריקה הלטינית, עד שהתיישב בספרד של פרנקו ב-1960. במהלך 18 שנות גלותו, ארגנטינה התמודדה עם חוסר יציבות כרוני, חילופי שלטון תכופים בין משטרים צבאיים לממשלות אזרחיות חלשות, ואיסור על פעילות המפלגה הפרוניסטית. למרות זאת, דמותו של פרון והאידאולוגיה הפרוניסטית נותרו כוח מרכזי וגורם מאחד (או מפלג) בפוליטיקה, כשהסיסמה "פרון חוזר" (Perón Vuelve) מהדהדת ברחובות. על רקע משבר כלכלי וחברתי מחריף, ותחת שלטון צבאי נוסף בראשות הגנרל לנוסה, הותר לפרון לשוב לארגנטינה ב-1972 בניסיון להביא לפיוס לאומי. בבחירות 1973 הוא נבחר שוב לנשיאות ברוב סוחף, כשאיסבל, רעייתו השלישית, נבחרה לסגניתו. כהונתו השלישית הייתה קצרה וסוערת, והוא נפטר מהתקף לב ב-1 ביולי 1974. תקופת נשיאותה הקצרה והכושלת של איסבל, שהתאפיינה באלימות פוליטית גואה ומשבר כלכלי, הסתיימה בהפיכה צבאית נוספת במרץ 1976, שהעלתה לשלטון את הדיקטטורה האכזרית ביותר בתולדות המדינה. למרות כל התהפוכות, הפרוניזם הוכיח יכולת הישרדות והתאמה יוצאת דופן, והוא ממשיך לעצב את הפוליטיקה הארגנטינאית עד היום.

ראול אלפונסין – שיקום הדמוקרטיה ומשפט לחונטה

בניגוד לשלושת הנשיאים האחרים במאמר זה, ראול אלפונסין לא בא מהמחנה הפרוניסטי, אלא מהמפלגה היריבה ההיסטורית, האיחוד האזרחי הרדיקלי (UCR). כהונתו, שהחלה ב-1983, נחשבת לאבן דרך בתולדות ארגנטינה, שכן היא סימנה את סיומה של הדיקטטורה הצבאית האפלה (1976-1983), תקופה שנודעה כ"מלחמה המלוכלכת", ואת החזרה למשטר דמוקרטי יציב. אלפונסין, עורך דין ופעיל זכויות אדם ותיק (ממייסדי האספה הקבועה לזכויות אדם – APDH), ניצח בבחירות על רקע קריסת המשטר הצבאי בעקבות התבוסה במלחמת פוקלנד (מלווינס) והמשבר הכלכלי העמוק. אחת מפעולותיו הראשונות והמשמעותיות ביותר הייתה הקמת "הוועדה הלאומית על היעלמותם של אנשים" (CONADEP), שתיעדה אלפי מקרים של חטיפות, עינויים ורציחות, והגישה את הדו"ח המפורסם "לעולם לא עוד" (Nunca Más). צעד היסטורי נוסף וחסר תקדים באמריקה הלטינית היה העמדתם לדין של חברי החונטות הצבאיות ששלטו במדינה, במה שנודע כ"משפט החונטות" (Juicio a las Juntas) ב-1985. מנהיגים בכירים כמו חורחה וידלה ואמיליו מסרה נידונו למאסרי עולם, במהלך שהיווה מסר ברור לכפיפות הצבא לשלטון האזרחי ולחשיבות הדין וחשבון על פשעים נגד האנושות. עם זאת, אלפונסין התמודד עם אתגרים עצומים: כלכלה מרוסקת עם חובות עצומים והיפר-אינפלציה (שהובילה ל"תוכנית אוסטרל" לייצוב המטבע), ולחצים כבדים מצד הצבא, כולל מספר מרידות ("Carapintadas"), שאילצו אותו בסופו של דבר לקדם חוקים שנויים במחלוקת ("הציות הראוי" ו"נקודת הסיום") שהגבילו את העמדתם לדין של קצינים בדרג נמוך יותר. למרות הקשיים והוויתורים, אלפונסין הצליח להשלים את כהונתו ולהעביר את השלטון באופן דמוקרטי ומסודר ליורשו ב-1989 (גם אם מוקדם מהמתוכנן בשל המשבר הכלכלי), ומורשתו כמבסס הדמוקרטיה ושלטון החוק בארגנטינה המודרנית נותרה איתנה.

קרלוס מנם – המפנה הנאו-ליברלי ועשור של ניגודים

כהונתו של קרלוס סאול מנם (מנשיאי ארגנטינה) מייצגת פרק ייחודי ורב-סתירות בהיסטוריה הפוליטית והכלכלית של ארגנטינה. מנם, שהגיע מהמפלגה הפרוניסטית ואף טיפח תדמית פופוליסטית בהשראת פרון במהלך מסע הבחירות שלו כמושל פרובינציית לה ריוחה, ביצע עם כניסתו לנשיאות תפנית אידאולוגית חדה של 180 מעלות. על רקע היפר-אינפלציה משתוללת שירש מקודמו אלפונסין, אימץ מנם, בהובלת שר האוצר דומינגו קאוואלו, מדיניות נאו-ליברלית רדיקלית בהתאם ל"קונצנזוס של וושינגטון". גולת הכותרת הייתה "תוכנית ההמרה" (Convertibilidad) מ-1991, שקיבעה את שער הפסו הארגנטינאי לדולר האמריקאי ביחס של אחד לאחד. צעד זה, יחד עם גל הפרטות מסיבי של חברות ממשלתיות כמעט בכל התחומים (חברת הנפט YPF, חברת התעופה הלאומית, חברות חשמל, מים, גז, תקשורת, רכבות ועוד), הצליח לבלום את האינפלציה באופן דרמטי ולמשוך השקעות זרות רבות בשנים הראשונות. ארגנטינה חוותה צמיחה כלכלית מרשימה, ויחסיה עם ארצות הברית התהדקו משמעותית. מנם אף שינה את חוקת 1994 כדי לאפשר לעצמו להיבחר לכהונה שנייה ב-1995, וזכה בה. אולם, להצלחה הכלכלית הראשונית היו מחירים כבדים: אבטלה גואה כתוצאה מההפרטות והארגון מחדש, העמקת הפערים החברתיים, ופגיעה בתעשייה המקומית שלא יכלה להתחרות ביבוא הזול. קיבוע שער החליפין הפך לנטל כשהדולר התחזק בעולם, והחוב החיצוני תפח. בנוסף, שנות שלטונו של מנם היו רצופות האשמות בשחיתות ובפרשיות שונות, כולל החלטתו השנויה במחלוקת להעניק חנינה למנהיגי הדיקטטורה הצבאית ולראשי ארגוני גרילה. הפיגועים הקשים בשגרירות ישראל (1992) ובניין הקהילה היהודית AMIA (1994) אירעו בתקופתו, וחקירתם לוותה בביקורת קשה ובהאשמות על טיוח ושיבוש הליכים, שהגיעו עד למנם עצמו בשנים מאוחרות יותר. לאחר סיום כהונתו, מנם הסתבך במספר פרשות משפטיות, כולל הרשעה בפרשת הברחת נשק לקרואטיה ולאקוודור. מורשתו נותרה שנויה במחלוקת עזה: מצד אחד, בלימת ההיפר-אינפלציה ורפורמות מבניות, ומצד שני, זריעת זרעי המשבר הכלכלי של 2001, לצד תרבות שלטונית של שחיתות ופגיעה באמון הציבור.

כריסטינה פרננדס דה קירשנר – עידן הקירשנריזם והפרוניזם במאה ה-21

כריסטינה פרננדס דה קירשנר, שנבחרה לנשיאות ב-2007 וירשה בתפקיד את בעלה, נסטור קירשנר, מייצגת את הגלגול המודרני והדומיננטי של הפרוניזם במאה ה-21, שנודע כ"קירשנריזם". כהונתה, שהתפרסה על פני שתי קדנציות עד 2015, והפיכתה לאישה הראשונה בארגנטינה שנבחרה לתפקיד (איסבל פרון מונתה לאחר מות בעלה), סימנו המשכיות למדיניות שהתווה בעלה לאחר המשבר הכלכלי הקשה של 2001, אך גם נשאו חותם אישי מובהק. הקירשנריזם התאפיין בחזרה למדיניות של התערבות מדינה חזקה בכלכלה, פרוטקציוניזם, ושימוש בהכנסות מייצוא חקלאי (בעיקר סויה) למימון תוכניות רווחה נרחבות, כמו ה"קצבה האוניברסלית לילד" (Asignación Universal por Hijo). בתקופתה נמשכה המדיניות של פריעת חובות למשטרים קודמים (כולל סילוק החוב לקרן המטבע הבינלאומית), והתבצעו הלאמות מחודשות של נכסים שהופרטו בתקופת מנם, הבולטות שבהן קרנות הפנסיה הפרטיות (AFJP) וחברת הנפט YPF. סגנונה הפוליטי היה לוחמני ובלתי מתפשר, והיא ניהלה מאבקים מתוקשרים עם גורמים שונים, בהם המגזר החקלאי (ב"קונפליקט דל קאמפו" סביב מסי היצוא ב-2008), קבוצות תקשורת גדולות (ובמיוחד קבוצת "קלארין", על רקע "חוק המדיה"), וחלקים ממערכת המשפט. תחום זכויות האדם המשיך לקבל דגש, עם ביטול סופי של חוקי החנינה וחידוש משפטים נגד פושעי הדיקטטורה. מותו הפתאומי של נסטור קירשנר ב-2010 חיזק את מעמדה הפוליטי, והיא זכתה בניצחון סוחף בבחירות 2011. אולם, הקדנציה השנייה התאפיינה בקשיים כלכליים גוברים, אינפלציה גבוהה, מחסור במט"ח והגבלות על רכישתו ("cepo cambiario"), לצד האשמות גוברות בשחיתות הקשורות למשפחת קירשנר ולמקורביה. הפרשה סביב מותו של התובע אלברטו ניסמן, שחקר את הפיגוע ב-AMIA והאשים את קירשנר בטיוח מעורבות איראנית, העיבה קשות על שלהי כהונתה. למרות ההפסד של מועמדה בבחירות 2015, היא נותרה דמות פוליטית מרכזית ובעלת השפעה רבה, ואף שבה לכהן כסגנית נשיא בין 2019 ל-2023, כשהיא ממשיכה לעורר אהדה עזה ושנאה יוקדת כאחד.

סיכום – מורשת משתנה ואתגרי העתיד של ארגנטינה

ארבעת הנשיאים – חואן פרון, ראול אלפונסין, קרלוס מנם וכריסטינה קירשנר – מייצגים פרקים מכריעים בעיצובה של ארגנטינה המודרנית, כל אחד בתורו ובהתאם לנסיבות תקופתו. פרון הניח את היסודות לתנועה הפוליטית הדומיננטית והגדיר מחדש את החוזה החברתי במדינה, תוך שילוב של קידום מעמד הפועלים וסמכותנות. אלפונסין הוביל את המעבר הקריטי בחזרה לדמוקרטיה ולשלטון החוק לאחר טראומת הדיקטטורה, תוך שהוא מתמודד עם מורשתה הכואבת ועם כלכלה מרוסקת. מנם, באופן פרדוקסלי מתוך המפלגה הפרוניסטית, סמל להתערבות מדינה, הוביל מהפך נאו-ליברלי שהביא לייצוב זמני אך גם לבעיות מבניות עמוקות ולשחיקת האמון הציבורי. קירשנר, יחד עם בעלה, עיצבה את הפרוניזם מחדש במאה ה-21, עם דגש על התערבות מדינה, זכויות אדם ושיח פוליטי מקטב. החוט המקשר (והמורכב) של הפרוניזם ניכר בבירור בשלוש מתוך ארבע הדמויות, וממחיש את יכולתה של תנועה זו להמציא את עצמה מחדש ולהישאר רלוונטית. מעבר למורשת הייחודית של כל נשיאות, בחינתן המשותפת חושפת את האתגרים הכרוניים של ארגנטינה: תנודתיות כלכלית קיצונית, מאבק מתמיד באינפלציה, מחזורי חובות, קיטוב פוליטי עמוק בין תפיסות עולם שונות, שבריריות מוסדית וצל מתמיד של שחיתות. הבנת הדינמיקה בין הנשיאים הללו, החלטותיהם וההקשרים בהם פעלו, חיונית להבנת מסלולה המורכב של ארגנטינה והסיכויים והסיכונים הניצבים בפניה כיום.