מחבר "ימי צקלג"

ימי צקלג: מסע אל התודעה הלוחמת והפולמוס שעיצב את הספרות הישראלית

הרומן "ימי צקלג" מאת ס. יזהר, שראה אור בשנת 1958, אינו רק ספר המתאר פרק ממלחמת העצמאות; הוא יצירה מכוננת בספרות הישראלית, שזיכתה את מחברה בפרס ישראל והותירה חותם עמוק על השיח התרבותי והספרותי בארץ. הספר, הנחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות העברית החדשה, חורג מתיאור גבורה קונבנציונלי ומציע צלילה נדירה אל נבכי נפשם של הלוחמים הצעירים, בני דור הפלמ"ח. באמצעות טכניקת "זרם התודעה", פורש יזהר בפני הקורא את מחשבותיהם, לבטיהם, פחדיהם ותשוקותיהם של החיילים, הן בלהט הקרב והן ברגעי ההפוגה המתוחים. עם צאתו, עורר הספר פולמוס ער, שהדהודיו נשמעים עד היום, והוא ממשיך להוות מוקד לדיון על זהות, מלחמה ועל דמותו של הישראלי.

בין "חרבת מחאז" ל"נקודת גובה 244": שחזור היסטורי ובדיה ספרותית בלב העלילה

עלילת "ימי צקלג" מתרחשת על פני שבוע אחד במהלך מלחמת העצמאות, סביב משלט המכונה בספר "נקודת גובה 244", והיא מבוססת על קרב חרבת מחאז, בו השתתפה חטיבת יפתח. חשיבותו האסטרטגית של המקום נבעה מקרבתו לשדה התעופה "אבק" ליד קיבוץ רוחמה, והשליטה בו נועדה למנוע את התבססות הצבא המצרי באזור הנגב. יזהר הקפיד על שחזור מדויק של פרטים רבים הנוגעים לזירת הקרב: מהלכי הלחימה, תאריכים, ואף תיאורי החי, הצומח ומיקום הכוכבים בשמי הלילה, עדות לתחקיר מעמיק. עם זאת, הוא בחר לשנות את שמות הדמויות ולקצר את משך האירועים המתוארים משמונה ימים לשבעה, ונמנע במכוון מלאזכר את השם 'חרבת מחאז'. שם המשלט בספר, "צקלג", ניתן לו על ידי ברזילי, אחד הלוחמים וחובב תנ"ך, המזהה בטעות את הגבעה עם צקלג המקראית של דוד המלך. על אף שברזילי מבין בהמשך את טעותו ומנסה לתקנה, השם כבר משתרש בקרב הלוחמים ואף מאומץ על ידי המפקדים. בחירה זו של יזהר בשם השגוי כשם הרומן נושאת עמה מטען אירוני, ואולי אף מבקרת את הנטייה הרווחת לייחס משמעות מקראית והיסטורית לכל אתר בארץ ישראל.

תודעות מתנגשות בשדה הקרב: דמויות מרכזיות והקונפליקטים הפנימיים שלהן

ליבת כוחו של "ימי צקלג" טמונה בעיצוב הדמויות ובהצצה הנדירה אל עולמן הפנימי, המתאפשרת הודות לשימוש המרכזי בטכניקת "זרם התודעה". יזהר, מחבר "ימי צקלג", פורש בפנינו פסיפס אנושי מורכב של לוחמים צעירים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. גידי, מפקד הכיתה הצעיר והקשוח, עסוק בבניית דימויו כמנהיג ובמשיכתו הלא ממומשת ללילך, חברתו של עמיחי החובש. עמיחי עצמו, המבוסס על דמותו של יחיעם ויץ, בן דודו של יזהר, מאופיין בתחביביו התרבותיים ובמסירותו לחברתו. קובי החבלן, דמות "המלטית" המבוססת כנראה על יוסף שקדי, מתחבט בשאלות של זהות אישית ותחושת מחנק אידאולוגי, ומותו, הנתפס כתאונה, טעון במשמעויות של ייאוש ואולי אף התאבדות. בני המקלען מבטא רתיעה פציפיסטית מהמלחמה ומחיריה, אך לוקח בה חלק פעיל. ברזילי, איש השטח והרוח, הוא זה המעניק למקום את שמו ומתמודד עם ההשלכות. דמויות אלו, לצד רבות אחרות, אינן גיבורים חד-ממדיים, אלא אנשים בשר ודם המתמודדים עם פחד, אהבה, בדידות, אחריות, והצורך למצוא משמעות בתוך הכאוס של המלחמה. יזהר אף שוזר הקבלות בין דמויותיו לבין אישים אמיתיים שלחמו בקרבות, מה שמוסיף רובד של אותנטיות ליצירה.

בין אידאולוגיה לאינדיבידואל: הנושאים הפילוסופיים והביקורת החברתית ב"ימי צקלג"

"ימי צקלג" אינו רק סיפור מלחמה, אלא גם מסמך חברתי ופילוסופי נוקב, הבוחן את עולמם הערכי של בני דור תש"ח. הרומן מציג תמונה קבוצתית של צעירים המתמודדים עם בלבול וריקנות אידאולוגיים, במיוחד אל מול דור האבות, בוגרי העלייה השנייה, שנתפס בעיניהם כמגויס ואידאולוגי באופן מוחלט. הלוחמים ביצירתו של יזהר עוסקים רבות במשמעות המלחמה, בקושי הנפשי והמוסרי הכרוך בנטילת חיי אדם, אפילו של אויב, ובחשש מהעתיד לבוא, מהחזרה לחיים אזרחיים "בורגניים" לאחר תקופה כה אינטנסיבית. רבים מהם חשים סלידה מסוימת מחיי הוריהם ומבקשים למצוא זהות אינדיבידואלית, עצמאית ומאוזנת יותר. הספר אינו נמנע מלהציג ביקורת – הן כלפי הממסד, מנהיגי הצבא והפוליטיקאים, והן כלפי האופן בו מתנהלת המלחמה, ולעיתים אף כלפי החברה בעורף. לצד הלבטים הכבדים, עולה וצפה גם התשוקה העזה לחיים, לאהבה ולקרבה אנושית, המיוצגת בעיקר דרך מחשבותיהם של הלוחמים על הנערות שהשאירו מאחור או אלו שהם מייחלים להכיר. גילויי הפחדנות של דמויות מסוימות והביקורת החריפה הנשמעת מפי הלוחמים הם שהיוו מוקד למחלוקת עזה עם צאת הספר לאור.

"האכזבה הגדולה" מול ההישג האמנותי: קבלת הפנים הסוערת והפולמוס הביקורתי על "ימי צקלג"

עם פרסומו, עורר "ימי צקלג" סערה ציבורית וביקורתית עזה, שנמשכה למעלה משנה. הציפיות מהרומן רחב היריעה של יזהר, מחבר "ימי צקלג",, עליו עבד שבע שנים תמימות, היו גבוהות, והתגובות היו מקוטבות. ניתן לחלק את המבקרים לשתי קבוצות עיקריות: אלו שהתמקדו בהיבטים ה"אידאולוגיים" של היצירה, ואלו שהתייחסו בעיקר לצד ה"אמנותי" שלה. בין המבקרים החריפים ביותר היה ברוך קורצווייל, שבמאמרו הנודע "האכזבה הגדולה" קטל את היצירה, טען שהיא סובלת מ"דברנות סנטימנטלית, ניהיליסטית ונרקיסיסטית", וביקר את מה שראה כריקנות ערכית של הדור הצעיר המתואר בה. ביקורתו של קורצווייל, שהאשימה את יזהר גם בשיעמום וב"מעשי אונן מילוליים", השפיעה עמוקות על הסופר, עד כדי כך שגרמה, על פי עדותו, לשתיקה ספרותית של כשלושים שנה. אפילו ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, העיר ליזהר כי "החיילים שבמציאות יותר יפים מאלה שאתה מתאר אותם". מנגד, קמו מבקרים שהעריכו את ההישג האמנותי של הספר. מילא אהל ראה בו ספר הומניסטי גדול, שיבח את תיאורי הנוף והעברית העשירה. דן מירון ניתח את המבנה העלילתי, את השימוש באירוניה ובפרודיות על ההירואיזציה, ואת תפקידן של האנלוגיות המקראיות. גבריאל מוקד תיאר את היצירה כ"אבן דרך מונומנטלית" והתפעל מהתגלית הסגנונית ומהאופן בו יזהר מתאר את אימת הקרב. הפולמוס סביב הספר שיקף לא רק עמדות ספרותיות, אלא גם את המתחים החברתיים והפוליטיים של ישראל הצעירה.

מורשת חיה ובועטת: מהדורות מתוקנות, השפעה תרבותית מתמשכת ורלוונטיות עכשווית של "ימי צקלג"

חרף, ואולי בזכות, המורכבות והפולמוסים שעורר, "ימי צקלג" נותר יצירה בעלת חשיבות מכרעת בספרות ובתרבות הישראלית. בעיות הדפסה ושגיאות העתקה פגמו במהדורה המקורית והסבו ליזהר עוגמת נפש רבה, אך בשנת 1989 יצאה לאור מהדורה מתוקנת, שאפשרה לקוראים מפגש נקי יותר עם הטקסט. הספר ממשיך להיקרא ולהילמד, והוא נחשב למפתח להבנת נפש הלוחם הישראלי, חוויית המלחמה והחברה הישראלית בכללותה. השפעתו ניכרת לא רק בחוגים אקדמיים, אלא גם בתרבות הפופולרית; אזכורים ועיבודים סאטיריים, כמו אלו שהופיעו ב"חמישייה הקאמרית" וב"יהודים באים", מעידים על כך שהדמויות, השפה והדילמות שהציג יזהר עדיין מהדהדות בשיח הישראלי. הרלוונטיות של "ימי צקלג" נשמרת גם כיום, בעידן שבו החברה הישראלית ממשיכה להתמודד עם שאלות של מלחמה ושלום, טראומה, זהות אישית וקולקטיבית, והמחיר המוסרי של סכסוכים. היצירה מאתגרת את קוראיה לבחון מחדש תפיסות מקובלות על גבורה, הקרבה ולאומיות, ומזמינה דיון מתמיד בערכים המעצבים את החברה בישראל.