כינוי למשחק השחמט

שחמט: היסטוריה, חוקים והקשר היהודי העמוק

מהו שחמט: אטימולוגיה, שמות המשחק ומטרתו

שחמט הוא משחק לוח אסטרטגי מופשט המיועד לשני שחקנים, והוא מוכר ברחבי העולם הן כתחביב אינטלקטואלי והן כענף ספורט תחרותי לכל דבר. לעיתים קרובות הוא מכונה "משחק המלכים", אך לאורך ההיסטוריה והגאוגרפיה הוא נשא שמות שונים, כולל "נרדשיר" או "אישקוקה". מקור השם הנפוץ ביותר, "שחמט", מגיע מהשפה הפרסית. הצירוף "שאה-מאט" (shāh-māt) מתאר בתמציתיות את מטרת המשחק כולו- "שאה" פירושו מלך, ו"מאט" פירושו מת, נדהם או לכוד. כל המשחק סובב סביב מטרה זו- להציב את מלך היריב במצב של איום ("שח") שממנו אין לו שום מסע חוקי להימלט. מצב זה, המכונה "מט", מסיים את המשחק באופן מיידי. מורכבותו של המשחק היא כמעט בלתי נתפסת, כאשר הערכות למספר המצבים החוקיים האפשריים על הלוח נעות בטווחים אסטרונומיים, המוערכים בין 10 בחזקת 43 ל-10 בחזקת 47, מה שמבטיח שכל משחק הוא ייחודי.

שורשי המשחק: המסע ההיסטורי מהודו לאירופה – כינוי למשחק השחמט

המסע ההיסטורי של משחק השחמט מתחיל, על פי ההשערה המקובלת ביותר, בצפון הודו בסביבות המאה השביעית לספירה, שם הוא נודע בשם "צ'טורנגה". משחק קדום זה שיקף את ארבע הזרועות של הצבא ההודי: רגלים, פרשים, פילים ומרכבות. מוקד המשחק היה לכידת ה"ראג'ה" (המלך). מהודו, המשחק נדד מערבה לפרס הסאסאנית, שם אומץ בחום והפך ל"צ'אטראנג", תוך שהוא סופג את המונחים הפרסיים "שח" ו"מט". עם הכיבוש הערבי של פרס, המשחק המשיך להתפשט ברחבי העולם המוסלמי תחת השם "שאתראנג'". דרך נתיבי סחר והכיבוש המורי של חצי האי האיברי, הגיע המשחק לאירופה בסביבות המאה העשירית. במשך מאות שנים הוא שוחק עם חוקים דומים למקור הפרסי, עד שבסביבות שנת 1475, בדרום אירופה (ככל הנראה באיטליה או בספרד), התרחשה מהפכה של ממש- ה"יועץ" (וזיר) שהיה כלי חלש, הפך ל"מלכה" בעלת העוצמה המוכרת כיום, וה"פיל" מוגבל התנועה הפך ל"רץ" ארוך הטווח. שינויים אלו האיצו דרמטית את קצב המשחק והפכו אותו לשחמט המודרני שאנו משחקים בו כיום.

ארגז הכלים: הכרת הלוח, הכלים ותנועתם

משחק השחמט מתנהל על לוח ריבועי המחולק ל-64 משבצות, המסודרות ברשת של שמונה שורות ושמונה עמודות, בצבעים בהירים וכהים לסירוגין. כל שחקן מתחיל עם צבא של 16 כלים. הכלים מסודרים בשתי השורות הקרובות לכל שחקן, כאשר בשורה הראשונה ניצבים הכלים ה"כבדים" ובשורה השנייה שמונת הרגלים. חוק מרכזי בסידור הוא "מלכה בצבעה"- המלכה הלבנה ממוקמת על משבצת לבנה והשחורה על שחורה. לכל כלי תנועה ייחודית וערך יחסי: הרגלי (מוערך בנקודה אחת) הוא הכלי הבסיסי ביותר, נע צעד אחד קדימה (או שניים במסעו הראשון) אך מכה באלכסון. הפרש (כ-3 נקודות) נע בצורת האות 'ך' והוא הכלי היחיד המסוגל לדלג מעל כלים אחרים. הרץ (כ-3 נקודות) נע באלכסונים בלבד ומוגבל לצבע המשבצת שעליה התחיל; כוחו גדל משמעותית כאשר לשחקן יש "צמד רצים". הצריח (5 נקודות) נע בקווים ישרים- שורות או עמודות. המלכה (9 נקודות) היא הכלי העוצמתי ביותר, המשלב את תנועת הצריח והרץ. לבסוף, המלך אינו מוערך בנקודות כיוון שאובדנו משמעו הפסד במשחק, אך תנועתו מוגבלת לצעד אחד לכל כיוון.

חוקים מיוחדים, שלבי המשחק והכרעות אפשריות

מעבר לתנועות הבסיסיות, חוקי השחמט כוללים מספר מהלכים מיוחדים שכל שחקן חייב להכיר. "הצרחה" היא מהלך הגנתי חשוב שבו המלך והצריח נעים בו-זמנית- המלך זז שתי משבצות לכיוון הצריח, והצריח מדלג מעליו לצידו השני; מהלך זה חוקי רק אם שני הכלים לא זזו קודם לכן והמלך אינו מאוים. "הכתרה" מתרחשת כאשר רגלי מצליח לחצות את כל הלוח ולהגיע לשורה האחרונה, ואז הוא מוחלף מיד בכל כלי אחר (לרוב מלכה) לבחירת השחקן. "הכאה דרך הילוכו" (אן-פסאן) היא אופציית הכאה נדירה שבה רגלי יכול להכות רגלי יריב שזה עתה ביצע מסע כפול ועבר דרך משבצת מאוימת. משחק שחמט טיפוסי מחולק לשלושה שלבים: "פתיחה", שבה מפתחים את הכלים, שולטים במרכז הלוח ומבצרים את המלך; "מציעה", שלב הקרבות הטקטיים והאסטרטגיים המורכבים; ו"סיום", שבו נותרו כלים מעטים והמלך הופך לכלי התקפי פעיל. המשחק מוכרע בדרך כלל ב"מט", אך יכול להסתיים גם בכניעה, בהפסד על זמן, או ב"תיקו" (Draw), שיכול להתרחש עקב "פט" (כפת- מצב שבו לשחקן שתורו אין מסע חוקי אך מלכו אינו מאוים), הסכמה הדדית, חזרה משולשת על אותה עמדה, חוק 50 המסעים (ללא הכאה או תזוזת רגלי), או חוסר חומר מספיק על הלוח כדי לכפות מט.

"המשחק היהודי הלאומי": שורשים והגמוניה בצמרת

הקשר בין העם היהודי לכינוי למשחק השחמט הוא עמוק והיסטורי, עד כדי כך שבתחילת המאה ה-20 זכה המשחק לכינוי "המשחק היהודי הלאומי". הקשר אינו מתחיל רק בעידן המודרני; כבר בימי הביניים, הוגים יהודים בולטים עסקו במשחק. רש"י זיהה את ה"אישקוקי" (שיבוש של המילה הצרפתית לשחמט) עם משחק ה"נדרשיר" המוזכר בתלמוד. רבי יהודה הלוי הזכיר את המשחק בספרו "הכוזרי", ואברהם אבן עזרא אף חיבר שירי חידה מורכבים על מהלכי המשחק וחוקיו. הדומיננטיות היהודית הגיעה לשיאה עם ייסוד אליפות העולם הרשמית בשחמט. אלוף העולם הרשמי הראשון, וילהלם שטייניץ (1886), היה יהודי, וכך גם יורשו, עמנואל לסקר, שהחזיק בתואר במשך 27 שנים- הכהונה הארוכה ביותר בהיסטוריה. תרומתם של שחמטאים יהודים חרגה מעבר לזכייה בתארים; אהרון נימצוביץ', למשל, היה מהאבות המייסדים של האסכולה ה"היפרמודרנית" ששינתה את תפיסת השליטה במרכז הלוח, והגנות שפיתח (כמו ה"נימצו-הודית") נמצאות בשימוש בצמרת העולמית עד היום. באופן טרגי, אולימפיאדת השחמט של 1939 בבואנוס איירס, שהתקיימה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפכה ל"תיבת נח" עבור שחמטאים יהודים רבים, כולל מיגל ניידורף ורוב נבחרת פולין, שבחרו להישאר בארגנטינה ובכך ניצלו חייהם.

העידן הסובייטי, שחמט ישראלי והמהפכה הטכנולוגית

לאחר מלחמת העולם השנייה, ההגמוניה העולמית בשחמט עברה לברית המועצות, אך גם כאן, שחמטאים ממוצא יהודי היו הכוח המניע המרכזי. "אבי" אסכולת השחמט הסובייטית, מיכאל בוטביניק, היה יהודי, וכמוהו גם רבים מהאלופים שהלכו בעקבותיו, כמו מיכאל טל הכריזמטי ("הקוסם מריגה") ובוריס ספאסקי. את הרצף הסובייטי שבר האמריקאי בובי פישר (ממוצא יהודי) ב-1972, ולאחריו הצמרת נשלטה במשך עשורים על ידי גארי קספרוב (ממוצא יהודי). מדינת ישראל הפכה גם היא למעצמת שחמט, בעיקר בזכות גלי העלייה שהביאו עמם רבי-אמנים מברית המועצות לשעבר. שחמטאים כיצחק אלוני, יוסף פורת ומשה צ'רניאק היו מחלוצי המשחק בארץ, ובעשורים האחרונים בלטו שמות כמו איליה סמירין, לב פסחיס, בוריס אברוך, תמיר נבאתי, וכמובן בוריס גלפנד, שהגיע עד לדו-קרב על אליפות העולם ב-2012. הישג השיא של השחמט הישראלי ברמה הקבוצתית היה זכייתה ההיסטורית של נבחרת הנשים, בהובלת אלה קושניר ולובה קריסטול, במדליית הזהב באולימפיאדת חיפה 1976. כיום, המשחק ממשיך לשגשג בעידן הדיגיטלי, עם מנועי-על כמו AlphaZero שמאทתגרים תפיסות אנושיות בנות מאות שנים, ופלטפורמות מקוונות שהפכו את "משחק המלכים" לנגיש למיליונים ברחבי הגלובוס.