ישוב ליד ירושלים

ירושלים ערב מלחמת העצמאות – עיר מעורבת על סף פיצוץ

בשנת 1947, ירושלים הייתה פסיפס מורכב של אוכלוסיות, דתות ומתחים. לצד רוב יהודי שמנה כמאה אלף נפש, חיו בה כשליש מוסלמים וכשליש נוצרים, כאשר שכונות יהודיות וערביות משולבות זו בזו, לעיתים קרובות עם מרכזי מסחר ודרכי גישה משותפים. העיר שימשה כמרכז השלטון המנדטורי הבריטי, אך מבחינה כלכלית, היישוב היהודי בה היה תלוי במידה רבה בקשר לשפלה ולמרכז הכלכלי שהתפתח בתל אביב. האוכלוסייה היהודית התאפיינה בשיעור גבוה של בני עדות המזרח, אוכלוסייה חלשה יחסית מבחינה כלכלית, וכן בקהילה חרדית גדולה שלא הזדהתה בהכרח עם המפעל הציוני. רוב היהודים הועסקו בשירותים – פקידות במוסדות הלאומיים או המנדטוריים, הוראה ותחבורה. לעומת התלות היהודית בדרכים, לירושלים הערבית היה עורף כפרי וחקלאי נרחב שיכול היה לספק לה תמיכה מסוימת. על רקע זה, ובהתחשב בהיסטוריה של עימותים קודמים בעיר כמו מאורעות תר"פ ותרפ"ט, החלטת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947 נפלה על קרקע רוויית מתח, והפכה את ירושלים לאחד ממוקדי הלחימה המרכזיים והמרים ביותר במלחמה שפרצה מיד לאחר מכן.

פרוץ המערכה על ירושלים – מלחמת אזרחים, מצור וקרבות ראשונים (דצמבר 1947 – מרץ 1948)

למחרת החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, נפתחה האש. התקפה על אוטובוס יהודי ליד פתח תקווה סימנה את תחילתה של מלחמת העצמאות, ובירושלים עצמה, התקפה על אוטובוס בשכונת שייח' ג'ראח באותו ערב בישרה את הבאות. השלב הראשון של המערכה על ירושלים התאפיין במלחמת אזרחים בין כוחות יהודיים (בעיקר "ההגנה", אך גם אצ"ל ולח"י) לבין כוחות ערביים בלתי סדירים (כנופיות מקומיות ומתנדבים), כאשר הכוחות הבריטיים ניצבו בתווך, מתערבים לעיתים אך לרוב נמנעים מהכרעה. הלחימה התרכזה בנקודות החיכוך בין השכונות, בדרכים, ובאמצעות פיגועי טרור וירי צלפים שפגעו קשות בחיי האזרחים משני הצדדים. שורה של פיצוצים קטלניים זעזעה את העיר: פגיעת אצ"ל בהמון ליד שער שכם, פיצוץ מלון סמירמיס בקטמון על ידי ההגנה, פיצוץ מכונית תופת ליד ה"פלסטיין פוסט" ולאחר מכן הפיגוע ההרסני ברחוב בן יהודה על ידי אנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני ועריקים בריטים, ופיצוץ מכונית תופת בבניין המוסדות הלאומיים. במקביל, הוטל מצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה, והגישה אליו התאפשרה רק בשיירות ליווי בריטיות, בעוד החיים התקינים בעיר כולה שותקו כמעט לחלוטין.

המאבק על הדרך – השיירות, מבצע נחשון וניסיונות הפריצה (מרץ – מאי 1948)

עורק החיים של ירושלים היהודית היה הכביש מהשפלה, שעבר ברובו בשטח ערבי עוין וחשוף באזור שער הגיא. מראשית המלחמה, הפכה הדרך לזירת קרבות קשה. הכוחות הערביים הבלתי סדירים מיקדו מאמץ בחסימתה, בתקיפת כלי רכב ובצליפות על שיירות האספקה המאובטחות בקושי. שיירות רבות הותקפו וספגו אבדות כבדות בדרכן אל העיר הנצורה או ממנה אל יישובים יהודיים מבודדים בסביבה, כמו גוש עציון בדרום והיישובים עטרות ונווה יעקב בצפון. שיירת העשרה לגוש עציון, שיירת נבי דניאל, ושיירת הדסה להר הצופים הפכו לסמלים טראגיים למחיר הדמים הכבד שגבתה הדרך. חסימת הדרך, יחד עם ניתוק אספקת המים לעיר, הביאו את ירושלים היהודית לסף משבר חמור. בנקודה זו, בסוף מרץ 1948, הורה דוד בן-גוריון על "מבצע נחשון". היה זה המבצע הראשון שבו רוכז כוח הגנה גדול, בסדר גודל חטיבתי, מצויד בנשק שהגיע זה עתה מצ'כוסלובקיה, במטרה לפרוץ את הדרך ולהעביר שיירות ענק לירושלים. המבצע הצליח זמנית, אך הדרך נשארה נקודת תורפה קריטית, והמאבק עליה נמשך במבצעים נוספים כמו "הראל" ו"מכבי".

פלישת צבאות ערב והקרבות המכריעים – נפילת הרובע, לטרון ודרך בורמה (מאי – יולי 1948) יישוב ליד ירושלים

עם סיום המנדט הבריטי והכרזת המדינה במאי 1948, פלשו צבאות ערב הסדירים. בזירת ירושלים, הכוח המרכזי היה הלגיון הערבי הירדני, שנחשב לצבא המאומן והמצויד ביותר. לאחר שכבש את גוש עציון מדרום לירושלים והביא לפינוי יישובים יהודיים נוספים, פנה הלגיון לתקוף את העיר עצמה. למרות ההשתלטות הישראלית על שכונות ערביות במערב העיר ועל מתחמי השלטון הבריטי הנטושים (ב"מבצע קילשון"), הצליח הלגיון, בסיוע כוחות מקומיים, לנתק סופית את הרובע היהודי בעיר העתיקה. לאחר לחימה עיקשת של מגיני הרובע המעטים וניסיונות פריצה כושלים של כוחות "הראל" והחי"ש, נפל הרובע לידי הלגיון ב-28 במאי, ותושביו ומגיניו נפלו בשבי. במקביל, ניסה הלגיון לפרוץ למערב העיר אך נבלם בקרבות קשים, בעיקר במתחם נוטרדאם. חזית קריטית נוספת הייתה במערב הפרוזדור, שם תפס הלגיון את רכס לטרון החולש על הכביש הראשי. שלושה ניסיונות עקובים מדם של צה"ל לכבוש את לטרון ("בן נון א'", "בן נון ב'", "יורם") נכשלו באבדות כבדות. ההצלה לירושלים המערבית הגיעה מכיוון לא צפוי: סלילתה של דרך עוקפת מאולתרת מדרום ללטרון, שזכתה לכינוי "דרך בורמה". דרך זו אפשרה העברת אספקה חיונית לעיר הנצורה והסירה את איום הכניעה.

קרית יערים (טלז-סטון) – הדים מקראיים וקהילה חרדית בפרוזדור

ממערב לשכנתה אבו גוש, נחה על גבעה קרית יערים, מועצה מקומית שזהותה חרדית מובהקת. סיפורה של קרית יערים נטוע בשתי תקופות נפרדות, כפי שמשתקף בשמה הכפול: "קרית יערים" מהדהד את העבר המקראי, את אותה עיר גבעונית שלפי המסורת אירחה את ארון הברית לאחר שובו משבי פלשתים, ושרידיה מזוהים בתל סמוך. לעומת זאת, השם "טלז-סטון" (ישוב ליד ירושלים, טלז סטון) הוא תולדה של המאה ה-20 – צירוף המנציח הן את מורשת ישיבת טלז הליטאית המפורסמת (דרך סניפה בקליבלנד) והן את נדיבותו של הפילנתרופ אירווינג סטון, שתרומתו אפשרה את רכישת האדמות. היישוב עצמו קרם עור וגידים בשנות ה-70, פרי יוזמתו של הרב אליעזר סורוצקין, ששאף להקים כאן מרכז תורני משמעותי סביב שלוחה ישראלית של ישיבת טלז. חלום זה התגשם רק בחלקו: שלד בטון מרשים של בית מדרש עצום ממדים, שנועד להיות לב הקמפוס, ניצב עד היום כעדות אילמת למפגש בין חזון גדול למציאות של קשיי מימון ומחלוקות. מעניין לציין כי עוד קודם לכן, בשנות ה-30, נעשה ניסיון לפתח את הקרקע על ידי איש העסקים מנשה אלישר, שאף הזמין תוכנית מהאדריכל ריכרד קאופמן לעיר גנים במקום – תוכנית שנגנזה. כיום, קרית יערים, ישוב ליד ירושלים, טלז-סטון, היא מובלעת חרדית הומוגנית וצומחת, חלק מאותו פסיפס התיישבותי שעיצב את פני פרוזדור ירושלים בעקבות התמורות הדרמטיות של מלחמת העצמאות.