בן לכת יהודית

פסיפס הזרמים ביהדות ההיסטורית

ההיסטוריה היהודית מציגה תמונה מורכבת ורבת פנים, רחוקה מדימוי מונוליטי ואחיד. לאורך הדורות, ובמיוחד בתקופות של תסיסה חברתית, פוליטית ותרבותית, צמחו בתוך העם היהודי זרמים, כיתות ותנועות שהציעו פרשנויות מגוונות למסורת, להלכה ולאמונה. תקופת בית שני, על רקע המפגש עם ההלניזם, המאבקים הפנימיים והשאיפה לעצמאות רוחנית ומדינית, הייתה כר פורה במיוחד להתפתחות זו, והולידה קבוצות מרכזיות כגון הפרושים, הצדוקים והאיסיים, שלכל אחת מהן הייתה תפיסת עולם ייחודית. גם לאחר חורבן הבית, המשיכה היהדות להתפתח ולהתפלג, כאשר היהדות הרבנית, ממשיכת דרכם של הפרושים, הפכה לזרם המרכזי, אך לא ללא אתגרים. הבולט שבהם היה היהדות הקראית, שדחתה את סמכות התורה שבעל פה והציעה אלטרנטיבה המבוססת על המקרא בלבד. מאוחר יותר, במאה ה-17, טלטלה את העולם היהודי תנועת השבתאות המשיחית והמיסטית, שהציבה אתגרים תיאולוגיים וחברתיים עמוקים. מאמר זה יסקור את מאפייניהן של קבוצות מרכזיות אלו, תוך התמקדות בעיקרי אמונתן, דרכן ההלכתית, יחסיהן ההדדיים והשפעתן המתמשכת על עיצוב פניה של היהדות.

הפרושים והצדוקים: עימותים ומורשות בתקופת בית שני

בימי הבית השני, במיוחד החל מאמצע המאה השנייה לפנה"ס, התבלטו שתי כיתות מרכזיות שעיצבו במידה רבה את השיח הדתי והחברתי ביהודה: הפרושים והצדוקים. הפרושים, שזכו לתמיכה רחבה בקרב שכבות העם, ביססו את אמונתם והלכתם על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה, שלשיטתם ניתנה למשה בסיני יחד עם התורה הכתובה. הם האמינו בסמכותם של חכמי הדור לפרש את התורה ולהתקין תקנות ('מידות שהתורה נדרשת בהן'), והחזיקו באמונות יסוד כמו השגחה פרטית, שכר ועונש בעולם הבא ותחיית המתים. לעומתם, הצדוקים (בן לכת יהודית), שהיו מזוהים בעיקר עם האצולה והכהונה הגבוהה בירושלים, נטו לפרשנות מצמצמת יותר של המקרא, ושללו, על פי רוב העדויות (שמקורן ביריביהם), את קיומה של תורה שבעל פה מחייבת כפי שהבינוה הפרושים, את האמונה בהישארות הנפש לאחר המוות ובתחיית המתים, וככל הנראה גם את האמונה במלאכים. המחלוקות ביניהם לא היו רק תיאולוגיות אלא גם הלכתיות מובהקות, ונגעו לנושאים כמו קביעת מועד חג השבועות (ממחרת השבת או ממחרת יום טוב ראשון של פסח), דרך הקטרת הקטורת ביום הכיפורים, דיני טומאה וטהרה הקשורים למקדש (כמו טהרת שורף הפרה או התנגדות לניסוך המים), פרשנות דיני נזיקין ("עין תחת עין" כפשוטו), דיני ירושה ועוד. המתח הפוליטי בין הקבוצות הגיע לשיאו בתקופת המלכים החשמונאים המאוחרים, כאשר שליטים כיוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי נטו לחבור לצדוקים. לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, איבדו הצדוקים את בסיס כוחם המרכזי – המקדש והכהונה – ונעלמו בהדרגה מדפי ההיסטוריה. הפרושים, לעומת זאת, בזכות גמישותם ההלכתית ויכולתם להתאים את החיים היהודיים למציאות ללא מקדש, בהנהגת חכמים כרבן יוחנן בן זכאי ביבנה, שרדו והניחו את היסודות ליהדות הרבנית.

היהדות הרבנית: התגבשות ההלכה והדומיננטיות

עם היעלמותן של הכיתות האחרות לאחר חורבן הבית, ובעקבות הפילוג הסופי מהנצרות הקדומה, התבססה היהדות הרבנית כממשיכתה העיקרית של המסורת הפרושית וכזרם המרכזי והדומיננטי בעם היהודי. תהליך זה לא היה מיידי, והתפשטות השפעתה והכרה בסמכותה ברחבי התפוצות הייתה הדרגתית ונמשכה מאות שנים, לעיתים תוך התמודדות עם קהילות שלא קיבלו את ההנהגה הרבנית. ליבת היהדות הרבנית היא האמונה בתורה הכפולה – התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ששתיהן מהוות יחידה אחת שניתנה למשה בסיני. התורה שבעל פה, הכוללת פרשנות, הלכות, תקנות וסיפורים שלא נכתבו במפורש בתורה שבכתב, עברה תחילה במסורת שבעל פה מדור לדור, עד שהועלתה על הכתב בקורפוסים עצומים ומקיפים: המשנה, התוספתא, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, ומדרשי ההלכה והאגדה. מפעלות אדירים אלו לא רק שימרו את המסורת אלא גם היוו בסיס להתפתחותה המתמדת של ההלכה היהודית. חכמי כל דור ודור (תנאים, אמוראים, סבוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים) נתפסו כבעלי סמכות לפרש את המקורות, לדרוש אותם, לפסוק הלכה במצבים חדשים, ואף לתקן תקנות וגזירות ("סייג לתורה") כדי להתאים את חיי המעשה למציאות המשתנה ולשמור על המסגרת ההלכתית. הדומיננטיות של היהדות הרבנית הפכה כה מוחלטת, עד שהמונחים "יהדות" ו"יהודי" מתייחסים בדרך כלל, אם לא צוין אחרת, לבני עדה זו ולמסורתם, והכינוי "רבניים" משמש בעיקר בהקשרים היסטוריים או פולמוסיים, במיוחד בהשוואה לזרם הקראי.

היהדות הקראית: קריאת תיגר על המסורת הרבנית

במהלך המאה השמינית לספירה, בעיקר בגלות בבל ובפרס, התגבש זרם חדש ביהדות שהציב אתגר משמעותי לסמכותה של היהדות הרבנית – היהדות הקראית. הקראים, המכונים גם "בני מקרא", ביססו את אמונתם והלכתם על התנ"ך בלבד, ודחו מכל וכל את התורה שבעל פה ואת סמכותם של חז"ל והממסד הרבני כפרשנים מוסמכים וכמחוקקים. דמות מרכזית בהתגבשות התנועה, אם כי טיב תפקידו המדויק שנוי במחלוקת מחקרית, היה ענן בן דוד, שלפי המסורת הקראית טבע את העיקרון "חפשו בתורה היטב ואל תישענו על דעתי", המבטא את הדגש הקראי (בן לכת יהודית) על אחריותו האישית של כל יהודי ללמוד ולפרש את המקרא. מלבד המקרא עצמו, פיתחו הקראים שני מקורות הלכה משניים: "ההיקש", שיטה לוגית לגזירת דינים למקרים שאינם מפורשים בתורה (הדומה במידת מה ל"מידות שהתורה נדרשת בהן" הרבניות אך שונה מהן), ו"סֵבֶל הירושה" (או "העתקה משתלשלת"), הכרה במנהגים ובמסורות קדומות שהועברו מדור לדור (כמו אופן השחיטה או ברית המילה), ובלבד שאינם סותרים את הכתוב במקרא. הדחייה של התורה שבעל פה הובילה להבדלים הלכתיים רבים בין הקראים לרבנים, ביניהם קביעת לוח השנה על פי ראיית הירח הממשית ועדות על הבשלת השעורים בארץ ישראל ("אביב"), מועד תחילת ספירת העומר (תמיד ביום ראשון שאחרי השבת הראשונה של פסח, ולכן חג השבועות חל תמיד ביום ראשון), החמרות בדיני שבת (כמו איסור השארת אש דולקת מערב שבת בתקופות מסוימות, ואיסור יחסי אישות), דיני טומאה וטהרה מחמירים יותר (במיוחד סביב נידה), אי-הנחת תפילין כפי שמקובל אצל הרבניים (שהרי תפיסת הפסוקים "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך" היא מטאפורית בעיניהם), מזוזה המכילה את עשרת הדיברות, וכן הבדלים בדיני אישות (כמו איסור נישואי דוד ואחיינית ושיטת ה"ריכוב" שנזנחה), דיני כשרות (התרת אכילת בשר בחלב, למעט בישול "גדי בחלב אמו" המפורש), ועוד. יחסי הקראים והרבנים ידעו עליות ומורדות, החל מפולמוסים חריפים (כרב סעדיה גאון) ועד תקופות של דו-קיום, שיתוף פעולה ואף נישואי תערובת, אם כי אלו יצרו גם בעיות הלכתיות מורכבות, בעיקר חשש ממזרות מנקודת מבט רבנית.

הלכה ומנהג בקראות המודרנית ובחיי הקהילה

אורח החיים הקראי כיום משקף את עקרונות היסוד של הזרם, תוך התאמות למציאות המודרנית. בית הכנסת הקראי, הנתפס כ"מקדש מעט", שומר על מאפיינים ייחודיים: הכניסה אליו מחייבת חליצת נעליים, מתוך תפיסת קדושת המקום, והרצפה מכוסה שטיחים המאפשרים את קיום התפילה הכוללת כריעות והשתחוויות רבות, בהתאם לתיאורים מקראיים. הקפדה על טהרה אישית היא תנאי לכניסה. במאות ה-9 וה-10 הגיעו הקראים לשיא השפעתם, ועל פי הערכות מסוימות מנו אחוז ניכר מהעם היהודי. מאז חלה ירידה משמעותית במספרם, וכיום הם מהווים מיעוט קטן, המרוכז ברובו בישראל (כ-25,000 איש, בעיקר יוצאי מצרים ועיראק) ובקהילות קטנות נוספות בעולם. בישראל קיימות קהילות ברמלה (שם שוכן המרכז העולמי), אשדוד, אופקים, באר שבע ועוד, וכן ביישובים כמו מצליח ורנן הנחשבים ליישובים קראיים. בהלכה הקראית, מעמד האישה נחשב שווה לזה של הגבר מבחינת חיוב במצוות (כולל מצוות עשה שהזמן גרמן), כשירות לעדות ואף תפקידי הנהגה היסטוריים. למרות זאת, דיני הטהרה המחמירים סביב נידה מטילים מגבלות מסוימות, ובבתי הכנסת נהוגה הפרדה מטעמי צניעות. הקהילה בישראל מתמודדת עם אתגרים מודרניים, כולל תהליכי חילון ונישואי תערובת הולכים וגוברים עם יהודים רבניים, לרוב תוך מעבר של אחד מבני הזוג לזרם השני. מעמדם המשפטי של בתי הדין הקראיים בישראל אינו מוסדר בחוק באופן מלא, אך פסיקות בג"ץ קבעו כי יש להכיר בתוקפם של פסקי דין לגירושין שניתנו על ידם עבור בני זוג קראיים.

השבתאות: משבר משיחי ותיאולוגיה רדיקלית

באמצע המאה ה-17, על רקע המשבר העמוק שפקד את יהדות מזרח אירופה בעקבות גזירות ת"ח-ת"ט, ובעידוד הציפיות המשיחיות שהתעצמו עם התפשטות קבלת האר"י, צמחה תנועה משיחית רדיקלית שסחפה חלקים נרחבים מהעם היהודי – השבתאות. במרכזה עמדה דמותו של שבתי צבי, יליד איזמיר, שהחל להכריז על עצמו כמשיח כבר ב-1648, אך זכה לתהודה המונית רק לאחר שחבר ב-1665 לנתן העזתי, מקובל צעיר שנחשב לנביאו וסיפק את התשתית התיאולוגית-קבאלית למשיחיותו. תורתם, שהושפעה עמוקות מקבלת האר"י אך פירשה אותה באופן קיצוני, גרסה כי הגאולה קרובה וכי שבתי צבי הוא הגואל שתפקידו לרדת אל "עומק הקליפות" (כוחות הטומאה) כדי להעלות משם את "ניצוצות הקדושה" השבויים. תפיסה זו הובילה למעשים אנטי-נומיסטיים (נוגדי חוק) בוטים: שבתי צבי ותלמידיו ביטלו מצוות ותעניות (תשעה באב הפך ליום חג), התירו איסורים חמורים (כולל איסורי כרת), וצבי עצמו נהג במנהגים שנחשבו ביזאריים וחריגים (כמו הגיית השם המפורש, נישואין לספר תורה, והנהגת ברכה על עבירות: "ברוך מתיר איסורים"). התנועה סחפה המונים בכל תפוצות ישראל, שראו בצבי את הגואל המיוחל ומכרו את רכושם לקראת העלייה לארץ. אולם, בשנת 1666, כאשר הגיע שבתי צבי לקושטא במטרה לפגוש את הסולטאן, הוא נאסר והועמד בפני הברירה: מוות או התאסלמות. בחירתו להתאסלם הכתה בתדהמה את מאמיניו. נתן העזתי מיהר לספק הסברים תיאולוגיים מורכבים, לפיהם ההתאסלמות הייתה חלק הכרחי מתהליך הגאולה – ירידה מכוונת ועמוקה ביותר אל הקליפות. למרות זאת, רוב המאמינים נטשו את התנועה, אך גרעין קשה המשיך להאמין בצבי, וחלקם אף התאסלמו בעקבותיו, ויצרו את הבסיס לכת הדונמה.

השלכות השבתאות, פולמוסים מאוחרים ומורשת הזרמים

התאסלמותו ומותו של שבתי צבי (1676) לא הביאו לקצה המיידי של התנועה השבתאית. קבוצות מאמינים, חלקן בסתר, המשיכו להתקיים ברחבי העולם היהודי, במיוחד בבלקן ובטורקיה, שם התגבשה כת הדונמה שהמשיכה לקיים פולחן סינקרטיסטי יהודי-מוסלמי, לעיתים תוך המשך מנהגים אנטי-נומיסטיים קיצוניים. הופעתם של טוענים נוספים למשיחיות (כמו ברוכיה רוסו ויעקב פרנק, שהוביל את מאמיניו להתנצרות המונית בפולין ב-1759) שימרה את הגחלת השבתאית לאורך זמן. הממסד הרבני ניהל מלחמת חורמה נגד השבתאות ושרידיה, תוך הטלת חרמות ונידויים, והגברת הפיקוח על לימוד הקבלה מחשש לסטייה מיסטית. פולמוסים גדולים, כמו זה שניהל ר' יעקב עמדין נגד ר' יהונתן אייבשיץ בחשד לשבתאות סמויה (מחלוקת שכיום רבים במחקר נוטים לקבל את עמדת עמדין), ורדיפתו של ר' משה חגיז את הרמח"ל, העידו על הטראומה העמוקה שהותירה התנועה ועל הרגישות הגבוהה לכל מה שנדמה כסטייה מהאורתודוקסיה. במבט רחב, הפסיפס של הזרמים והכיתות ביהדות – מהפרושים והצדוקים, דרך התבססות הרבנות והאתגר הקראי, ועד למשבר השבתאי – מדגים את הדינמיות המתמדת של המסורת היהודית. כל קבוצה, בדרכה, תרמה לעיצוב השיח הפנימי, להגדרת גבולות האמונה וההלכה, ולהבנת המורכבות של הזהות היהודית. היחס המשתנה לסמכות (המקרא, התורה שבעל פה, החכמים, המשיח), האמונה בעולם הבא, והפרקטיקה ההלכתית היו ונותרו צירים מרכזיים שסביבם התנהלו ומתנהלים הוויכוחים וההתפתחויות בעולם היהודי.