אזור בספרד

ספרד המודרנית – גאוגרפיה, משטר ותרבות

ממלכת ספרד, או אספניה כפי שהיא מכונה בשפתה המקומית, היא מדינה ריבונית הממוקמת בדרום-מערב אירופה, ותופסת את רוב שטחו של חצי האי האיברי. היא חולקת גבולות יבשתיים עם פורטוגל במערב, צרפת ואנדורה הזעירה בצפון-מזרח לאורך רכס הרי הפירנאים, וכן גבול קצר עם הטריטוריה הבריטית גיברלטר בדרום. ספרד היא המדינה השנייה בגודלה באיחוד האירופי מבחינת שטח, המשתרע על פני כ-505,370 קמ"ר. קו החוף הארוך שלה נושק לים התיכון במזרח ובדרום, ולאוקיינוס האטלנטי בצפון (דרך מפרץ ביסקאיה, המכונה בספרד הים הקנטברי) ובמערב. הטריטוריה הספרדית כוללת גם שני ארכיפלגים עיקריים: האיים הבלאריים (כמו מיורקה ואיביזה) בים התיכון, והאיים הקנריים באוקיינוס האטלנטי, מול חופי צפון-מערב אפריקה. בנוסף, ספרד מחזיקה בריבונות על שתי ערים אוטונומיות בצפון אפריקה, סאוטה ומלייה, המהוות מובלעות הגובלות במרוקו. מבחינה פוליטית, ספרד היא מונרכיה חוקתית ודמוקרטיה פרלמנטרית מאז חקיקת החוקה בשנת 1978, לאחר סיום תקופת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו. היא חברה בארגונים בינלאומיים רבים, ביניהם האו"ם, האיחוד האירופי (ומשתמשת באירו כמטבע), נאט"ו וארגון הסחר העולמי. המדינה מחולקת ל-17 קהילות אוטונומיות ולשתי ערים אוטונומיות, מבנה המשקף את המגוון התרבותי וההיסטורי העשיר שלה, כאשר הספרדית (קסטיליאנית) היא השפה הרשמית, אך שפות אזוריות כמו קטלאנית, בסקית וגליסית מוכרות ובעלות מעמד רשמי באזוריהן.

שורשים עתיקים – מהפרהיסטוריה ועד השלטון הרומי

ההיסטוריה האנושית בחצי האי האיברי היא עתיקת יומין, כפי שמעידים ממצאים ארכיאולוגיים יוצאי דופן. באתר גראן דולינה שבהרי אטאפוורקה נמצאה לסת תחתונה מאובנת, המתוארכת לגיל של 1.1 עד 1.2 מיליון שנה, ונחשבת לעדות הקדומה ביותר לנוכחות אנושית במערב אירופה, המיוחסת לעיתים למין "הומו אנטקסור". אתרים סמוכים חשפו שרידים מפורטים יותר של "הומו היידלברגנסיס" מלפני כחצי מיליון שנה. מאוחר יותר, בתקופה הפלאוליתית התיכונה והעליונה, אכלסו את האזור ניאנדרטלים ובני אדם מודרניים, שהותירו אחריהם יצירות אמנות פרהיסטורית, שהמפורסמת שבהן היא ציורי המערות באלטאמירה. במהלך האלף הראשון לפני הספירה, הגיעו לחצי האי עמים שונים, בהם איברים (שעל שמם נקרא חצי האי), קלטים שיצרו תרבות קלטיברית, וכן מתיישבים וסוחרים פיניקים שהקימו את גאדיר (קאדיס של ימינו), יוונים, וקרתגים שהקימו את קרתגו נובה (קרטחנה). חצי האי הפך לזירת מאבק מרכזית בין רומא לקרתגו במלחמות הפוניות. לאחר ניצחון רומא במלחמה הפונית השנייה, החל כיבוש הדרגתי של חצי האי, שנקרא בלטינית "היספניה". הכיבוש נתקל בהתנגדות, כמו המצור על נומנטיה ומלחמות הגרילה של ויריאתוס הלוזיטני, והושלם רק בימי אוגוסטוס. תחת השלטון הרומי, היספניה הפכה לפרובינקיה משגשגת וחשובה, ממנה יצאו קיסרים כמו טראיאנוס ואדריאנוס והוגים כסנקה. המורשת הרומית ניכרת עד היום בתשתיות (דרכים, גשרים, אמות מים כמו זו בסגוביה), בשפה הלטינית שהתפתחה לשפות הרומאניות המקומיות, ובמערכת המשפט.

ימי הביניים – מפגש תרבויות: ויזיגותים, אל-אנדלוס והרקונקיסטה

עם היחלשות האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 לספירה, פלשו לחצי האי האיברי שבטים גרמאניים, ביניהם השוואבים, האלאנים והוונדלים. אחריהם הגיעו הוויזיגותים, תחילה כבני ברית של רומא, ולבסוף השתלטו על רוב חצי האי והקימו ממלכה עצמאית שמרכזה תחילה בטולוז ולאחר מכן בטולדו. התקופה הוויזיגותית התאפיינה במאבקים פנימיים על הכתר (שנקבע בבחירות ולא בירושה), במלחמות נגד הבסקים, הפרנקים והביזנטים (שהחזיקו בדרום לתקופה מסוימת), ובמעבר מהנצרות האריאנית לקתולית תחת המלך רקארד בשנת 589. למרות חוסר היציבות, הוויזיגותים שימרו במידה מסוימת את המינהל הרומי ואת ההשכלה, כפי שמעידה פעילותו של התאולוג איזידור מסביליה. בשנת 711, ניצלו כוחות מוסלמים, בעיקר ברברים וערבים מצפון אפריקה, את חולשת הממלכה הוויזיגותית ופלשו לחצי האי דרך מיצר גיברלטר. תוך שנים ספורות הם כבשו כמעט את כולו, למעט אזורים הרריים בצפון, והקימו את אל-אנדלוס, שהפכה למחוז בחליפות אומיה ומאוחר יותר לאמירות וח'ליפות עצמאית שמרכזה בקורדובה. תקופה זו, במיוחד תחת עבד אל-רחמן הראשון והשלישי, התאפיינה בפריחה תרבותית, מדעית וכלכלית, והפכה את אל-אנדלוס לאחד המרכזים המתקדמים בעולם. במקביל, באזורים הצפוניים שלא נכבשו, החלו להתגבש ממלכות נוצריות כמו אסטוריאס (שהפכה ללאון), נווארה, אראגון וקסטיליה, וכן רוזנות ברצלונה במזרח. ממלכות אלו החלו בתהליך איטי וממושך של כיבוש מחדש, ה"רקונקיסטה", שנמשך כ-700 שנה. במהלך תקופה זו, התקיים מאבק מתמיד אך גם מפגש תרבותי פורה בין העולם הנוצרי והמוסלמי, כאשר תקופות של שלטון מוסלמי מרכזי (כמו תחת המוראביטון והמוואחידון) התחלפו בתקופות של פיצול לממלכות טאיפה קטנות ויריבות.

איחוד ספרד, עידן האימפריה ודעיכתה

השלבים המכריעים של הרקונקיסטה ואיחוד ספרד התרחשו לקראת סוף המאה ה-15. נישואיהם של פרננדו השני, מלך אראגון, ואיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה (שכונו "המלכים הקתוליים") בשנת 1469, הובילו לאיחוד שתי הממלכות הגדולות תחת כתר אחד בשנת 1479, ויצרו את הבסיס לספרד המודרנית. שנת 1492 הייתה שנה מכוננת בתולדות ספרד ובעולם כולו: המלכים הקתוליים השלימו את הרקונקיסטה עם כיבוש ממלכת גרנדה המוסלמית, המעוז האחרון של האסלאם בחצי האי האיברי; הם הוציאו את צו גירוש יהודי ספרד, שסיים מאות שנים של נוכחות יהודית משמעותית (ובעקבותיו גורשו גם המוסלמים שלא התנצרו); ובאותה שנה יצא כריסטופר קולומבוס, בשליחותם, למסע מערבה שבו הגיע לאיים הקריביים ופתח את הדרך לקולוניזציה של יבשת אמריקה. גילוי וכיבוש "העולם החדש" הפך את ספרד במאות ה-16 וה-17 לאימפריה עולמית אדירה, ששלטה על שטחים נרחבים באמריקה (מדרום ארצות הברית ועד דרום צ'ילה), בפיליפינים, ובחלקים מאירופה (כמו ארצות השפלה ודרום איטליה). זרם הזהב והכסף מהקולוניות האמריקאיות מימן את צבאות ספרד והפך אותה למעצמה הדומיננטית באירופה תחת שלטון בית הבסבורג (קרל החמישי ופליפה השני). אולם, המלחמות המרובות והבלתי פוסקות נגד מעצמות אירופאיות יריבות (צרפת, אנגליה, האימפריה העות'מאנית, המרד ההולנדי), ניהול כלכלי לקוי ותהליכים פנימיים הובילו לדעיכה הדרגתית. ספרד איבדה שטחים והשפעה, ולאחר מלחמת הירושה הספרדית (1701-1714) ועליית בית בורבון לשלטון, היא כבר לא הייתה המעצמה המובילה. המאה ה-19 התאפיינה במלחמות פנימיות (המלחמות הקרליסטיות), חוסר יציבות פוליטית, ואובדן כמעט כל מושבותיה באמריקה הלטינית, תהליך שהושלם עם אובדן קובה, פוארטו ריקו והפיליפינים לארצות הברית ב-1898.

קטלוניה – היסטוריה, זהות ייחודית ויחסים עם ספרד

בתוך הפסיפס המורכב של ספרד, קטלוניה בולטת כקהילה אוטונומית בעלת זהות היסטורית, תרבותית ולשונית מובחנת. ממוקמת בצפון-מזרח המדינה, גובלת בצרפת ואנדורה, ועם חוף ארוך לאורך הים התיכון, קטלוניה ובירתה ברצלונה מהוות מרכז כלכלי ותרבותי חשוב. השפה הקטלאנית, שפה רומאנית בעלת היסטוריה ספרותית עשירה, היא שפה רשמית לצד הספרדית ומהווה מרכיב מרכזי בזהות הקטלאנית. שורשיה ההיסטוריים של קטלוניה נטועים ב"מארקה היספניקה", אזור חיץ שהוקם על ידי הפרנקים נגד המוסלמים, ממנו צמחה רוזנות ברצלונה. במהלך ימי הביניים, רוזני ברצלונה התחזקו, התנתקו מהשלטון הפרנקי, ובשנת 1137 התאחדו עם ממלכת אראגון באמצעות נישואין, ויצרו את "כתר אראגון". תחת כתר זה, קטלוניה (אזור בספרד) הפכה למעצמה ימית ומסחרית מובילה בים התיכון, שלטה על איים כמו סיציליה, סרדיניה ומיורקה, והגיעה לשיא של פריחה כלכלית ותרבותית. אולם, איחוד כתר אראגון עם קסטיליה במאה ה-15, והסטת מרכז הכובד הספרדי לאוקיינוס האטלנטי בעקבות גילוי אמריקה, החלו להחליש את מעמדה של קטלוניה. נקודת שפל משמעותית הגיעה לאחר מלחמת הירושה הספרדית בתחילת המאה ה-18; קטלוניה תמכה בטוען לכתר מבית הבסבורג שהפסיד, וכעונש, המלך החדש מבית בורבון, פליפה החמישי, כבש את ברצלונה ב-11 בספטמבר 1714 וביטל את המוסדות והחירויות (ה"פוארס") הקטלאניים ההיסטוריים, תוך קידום מדיניות ריכוזית והטלת הגבלות על השפה הקטלאנית.

קטלוניה המודרנית – תעשייה, רנסאנס, דיכוי והתחדשות

למרות אובדן מעמדה הפוליטי, קטלוניה עברה תהליכים משמעותיים בעידן המודרני. במהלך המאה ה-19, היא הפכה לאחד האזורים המתועשים הראשונים בספרד, במיוחד בתחום הטקסטיל, מה שהוביל לצמיחה עירונית ושינויים חברתיים. במקביל להתפתחות התעשייתית, חוותה קטלוניה במחצית השנייה של המאה ה-19 את ה"רנסאנסה" (Renaixença) – תחייה תרבותית ולשונית שהחזירה את השפה הקטלאנית למעמד ספרותי ותקינה אותה מחדש. תהליכים אלו חיזקו את התודעה הלאומית הקטלאנית. בתחילת המאה ה-20, הוקמה ה"מנקומוניטט", גוף מינהלי משותף לארבע הפרובינציות הקטלאניות, שפורק מאוחר יותר תחת הדיקטטורה של מיגל פרימו דה ריברה. עם כינון הרפובליקה הספרדית השנייה (1931), זכתה קטלוניה למעמד אוטונומי רחב והקימה מחדש את ה"ז'נרליטט" (Generalitat), ממשלתה האוטונומית, בראשות נשיאה הראשון פרנססק מאקיה. במהלך מלחמת האזרחים הספרדית (1936-1939), קטלוניה הייתה מעוז חשוב של הכוחות הרפובליקניים והאנרכיסטיים, וסבלה קשות מהמלחמה. ניצחונו של פרנסיסקו פרנקו והשלטת הדיקטטורה הפשיסטית שלו סימנו תקופה חשוכה עבור קטלוניה. משטרו של פרנקו דיכא באכזריות כל סממן של זהות קטלאנית, אסר על שימוש פומבי בשפה הקטלאנית, ביטל את מוסדות האוטונומיה, ואף הוציא להורג את נשיא הז'נרליטט הגולה, ליואיס קומפאניס, בשנת 1940. רק לאחר מותו של פרנקו ב-1975 וחזרת הדמוקרטיה לספרד עם חוקת 1978, הושבה האוטונומיה לקטלוניה, והיא נהנית מאז מפריחה תרבותית, לשונית וכלכלית מחודשת, כאשר ברצלונה הפכה לעיר עולם ולאחד ממוקדי התיירות המרכזיים באירופה, בין היתר הודות לאירוח המשחקים האולימפיים ב-1992.

שאלת העצמאות הקטלאנית בעידן הנוכחי

השבת האוטונומיה לאחר תקופת פרנקו לא סיימה את המתח ההיסטורי בין קטלוניה לשלטון המרכזי במדריד. בעשורים האחרונים, התחזקה בקטלוניה תנועה לאומית וחברתית רחבה הדורשת הגדרה עצמית, ובחלקה הגדול שואפת לעצמאות מלאה מספרד. מתחים אלו באו לידי ביטוי במאבקים פוליטיים סביב הרחבת סמכויות האוטונומיה (כמו הדיון על חוקת האוטונומיה החדשה באמצע שנות ה-2000), וכן בסמלים תרבותיים כמו משחק הכדורגל בין ברצלונה לריאל מדריד ("הקלאסיקו"). הדיון על עצמאות התלהט בעשור השני של המאה ה-21. בשנת 2014 נערכה הצבעה סמלית ולא מחייבת ("תהליך השתתפותי") שבה רוב המשתתפים תמכו בעצמאות. באוקטובר 2017, ממשלת קטלוניה, בראשות קרלס פוג'דמון, קיימה משאל עם על עצמאות, למרות התנגדות הממשלה הספרדית ופסיקת בית המשפט החוקתי של ספרד שהכריז עליו כבלתי חוקי. המשאל לווה בעימותים קשים בין מצביעים למשטרה הספרדית שנשלחה למנוע אותו. אף על פי ששיעור ההשתתפות היה נמוך יחסית (כ-43%), כ-90% מהמצביעים תמכו בעצמאות. בעקבות המשאל, ב-27 באוקטובר 2017, הכריז הפרלמנט הקטלאני באופן חד-צדדי על עצמאות והקמת "הרפובליקה הקטלאנית". בתגובה מיידית, הפעילה ממשלת ספרד את סעיף 155 לחוקה, השהתה את האוטונומיה הקטלאנית, פיזרה את הפרלמנט והדיחה את הממשלה. מנהיגים קטלאנים רבים, כולל פוג'דמון, יצאו לגלות או נעצרו והועמדו לדין באשמת מרד והמרדה. מאז, נערכו בחירות חוזרות בקטלוניה, אזור בספרד, שבהן המפלגות התומכות בעצמאות שמרו על הרוב בפרלמנט, אך הנושא ממשיך לפלג את החברה הקטלאנית ויוצר משבר פוליטי מתמשך ביחסים בין ברצלונה למדריד, ללא פתרון נראה באופק.

מורשת יהדות קטלוניה – תהילה, גירוש והמשכיות בפזורה

ההיסטוריה העשירה של חצי האי האיברי כוללת פרק משמעותי של חיים יהודיים, במיוחד בקטלוניה, שם התפתחה קהילה בעלת מאפיינים ייחודיים. יהדות קטלוניה, שכינתה עצמה לעיתים "קטלוניא" במקורות רבניים, פיתחה מסורת פסיקה הלכתית ומנהגים משלה, ואף נוסח תפילה ייחודי, "נוסח קטלוניה", השונה מנוסח ספרד (קסטיליה). שיא פריחתה היה בין המאות ה-12 וה-14, אז התקיימו מרכזי תורה חשובים בערים ברצלונה וג'ירונה. בברצלונה פעלו חכמים בעלי שם עולמי כמו הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, בונאסטרוק סה פורטה), שכיהן כראש הקהילה והשתתף בוויכוח ברצלונה המפורסם ב-1263, וכן תלמידיו ותלמידי תלמידיו, בהם הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת), הרא"ה (רבי אהרן הלוי) והריטב"א (רבי יום טוב אשבילי). ג'ירונה הייתה מרכז חשוב של חכמת הקבלה, ובה פעלו מקובלים כמו רבי עזרא ורבי עזריאל בני שלמה, ורבי יעקב בן ששת, שהושפעו מתורת הראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור מפרובאנס. אולם, תקופת הפריחה פינתה את מקומה לרדיפות הולכות וגוברות, עלילות דם, הגבלות והשתתפות כפויה בוויכוחים דתיים. מכה קשה ניחתה על הקהילות בגזירות קנ"א (1391), פרעות אלימות שבהן נרצחו רבים, אחרים נאלצו להמיר את דתם, ורבים נמלטו, בעיקר לצפון אפריקה ולאיטליה. פרעות אלו סימנו את תחילת הסוף של הקהילות המפוארות בברצלונה ובוולנסיה. גירוש ספרד בשנת 1492 שם קץ לנוכחות היהודית הגלויה בקטלוניה ובשאר ממלכות ספרד. המגורשים מקטלוניה, בין אם ב-1391 ובין אם ב-1492, נשאו עמם את מורשתם הייחודית לארצות הפזורה. קהילות קטלאניות הוקמו באיטליה (רומא, סיציליה), באימפריה העות'מאנית (סלוניקי, איסטנבול, צפת), ובצפון אפריקה, במיוחד באלג'יר. בסלוניקי, קהילת "ק"ק קטלאן" שמרה בקנאות על מנהגיה ונוסח תפילתה והדפיסה מחזורים ייחודיים עד המאה ה-20. באלג'יר, הגעתם של גדולי קטלוניה כמו הריב"ש (רבי יצחק בר ששת) והרשב"ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן) הטביעה חותם עמוק ומתמשך על הפסיקה ההלכתית, המנהגים, ואף על שירת הקודש של יהודי העיר, תוך שימור מאפיינים שמקורם בקטלוניה של ימי הביניים.