אופרה של ורדי

ג'וזפה ורדי: שחר הקריירה – מאוברטו וכישלון "מלך לשעה" ועד לניצחון "נבוקו" והעומק הדרמטי של "מקבת'"

ג'וזפה ורדי – רקע, התפתחות מוקדמת והדרך אל הבכורה האופראית

ג'וזפה פורטונינו פרנצ'סקו ורדי, דמות מרכזית בעולם האופרה, החל את דרכו בתנאים צנועים בכפר רונקולה שבדוכסות פארמה, שם נולד ב-10 באוקטובר 1813. אביו היה בעל פונדק ואמו טוות חוטים, וסביבה זו לא בישרה בהכרח על עתיד מוזיקלי מפואר. עם זאת, כבר בילדותו גילה ורדי עניין רב במוזיקה, וזכה ללימודים ראשוניים מנגן העוגב בכנסייה המקומית. כישרונו התבלט במהרה, ובגיל 12 כבר תפס את מקומו של מורו כנגן העוגב הראשי של כנסיית רונקולה, משרה בה התמיד במשך שש שנים. במקביל, עבר להתגורר בבוסטו אצל ידיד משפחה ולמד בבית הספר הישועי, שם המשיך את התפתחותו המוזיקלית תחת הדרכתו של פרדיננדו פּרוֹבֶזִי, נגן העוגב של הקתדרלה ומנהל "החברה הפילהרמונית" המקומית. פרוֹבֶזִי, שהיה מוזיקאי, מלחין ולבריתן מוכשר, זיהה את הפוטנציאל הטמון בוורדי הצעיר, העביר לו חלק מחובותיו ואף איפשר לו לנצח על התזמורת הפילהרמונית – ניסיון מעשי שהעשיר את ידיעותיו. בתקופה זו החל ורדי גם להלחין, ובשנת 1828 כתב אוברטורה ושירי לכת. תמיכתו של סוחר מקומי וחובב מוזיקה, אנטוניו בארצי, הייתה מכרעת. בארצי ופרובזי הבינו כי בוסטו אינה יכולה עוד לתרום להתפתחותו של המוזיקאי הצעיר, ובעזרת מלגה ממוסד מקומי, נשלח ורדי למילאנו. למרות דחייתו מהקונסרבטוריון של מילאנו בשל גילו "המבוגר" (18) וכישורי נגינה שלא הרשימו דיים את הבוחנים, ורדי לא ויתר ולמד באופן פרטי אצל וינצ'נצו לאוויניה, המנצח השני של בית האופרה "לה סקאלה". מאוחר יותר, בשנת 1836, נשא ורדי לאישה את בתו של פטרונו, מרגריטה בארצי, אירוע ששילב את חייו האישיים עם מסלולו המקצועי המתהווה.

"אוברטו, רוזן סן בוניפאצ'ו" (אופרה של ורדי) – צעדים ראשונים על במת "לה סקאלה"

האופרה הראשונה של ג'וזפה ורדי, "אוברטו, רוזן סן בוניפאצ'ו", סימנה את כניסתו הרשמית לעולם האופרה המקצועי. הלחנתה ארכה כארבע שנים, והיא הוצגה לראשונה בתיאטרון "לה סקאלה" במילאנו ב-17 בנובמבר 1839. הלברית נכתבה על ידי טמיסטוקלה סולרה, והתבססה על לברית קודמת מאת אנטוניו פיאצה, שנקראה ככל הנראה "רוצ'סטר". הצלחת הבכורה תוארה כ"סבירה", אך הייתה מספקת דיה כדי שמנהל "לה סקאלה" דאז, ברתולומאו מרלי, יזמין מוורדי שתי אופרות נוספות, ובכך פתח בפניו דלת משמעותית. למרות פתיחה זו, "אוברטו" לא זכתה לתהילה בינלאומית רחבה כשל יצירותיו המאוחרות יותר, והיא אינה מועלית על במות האופרה בתדירות גבוהה. למעשה, בלונדון היא בוצעה לראשונה בגרסה קונצרטנטית רק ב-1965, ובגרסה בימתית מלאה רק ב-1982. בארצות הברית הוצגה לראשונה ב-1978. עלילת האופרה נסובה סביב אוברטו, דוכס סן בוניפאצ'ו, אשר נוצח בקרב על ידי ריקרדו מסאלינגוארה ונמלט. בתו, לאונורה, פותתה וננטשה על ידי אותו ריקרדו, העומד כעת להינשא לקוניצה, אחותו של אצלינו דה רומאנו, מנהיג צבאו של ריקרדו. לאונורה יוצאת להתעמת עם ריקרדו ביום חתונתו. במהלך שתי מערכות האופרה, מתאחדת לאונורה עם אביה, אוברטו, והשניים זוממים לחבל בחתונה. בעימות דרמטי, אוברטו מאתגר את ריקרדו לדו-קרב. קוניצה, לאחר שנודע לה על בגידתו של ריקרדו, מנסה לגרום לו לשאת את לאונורה, אך אוברטו נחוש לנקום. הדו-קרב מסתיים במותו של אוברטו. ריקרדו, מלא חרטה, יוצא לגלות ומוריש את רכושו ללאונורה, אשר מחליטה לפרוש למנזר.

"מלך לשעה" (1840) – כישלון צורב בצל אסון אישי

האופרה השנייה של ורדי, "מלך לשעה, או סטניסלב המזויף" (Un giorno di regno, ossia il finto Stanislao), הייתה ניסיונו הראשון, והיחיד למשך למעלה מחמישים שנה עד לאופרה "פלסטף", לכתוב בסוגת האופרה הקומית (dramma giocoso). הלברית, מאת פליצ'ה רומאני, התבססה על המחזה הצרפתי "Le faux Stanislas" מאת אלכסנדר וינסן פינו-דובאל. הופעת הבכורה, שהתקיימה בתיאטרון "לה סקאלה" במילאנו ב-5 בספטמבר 1840, נחלה כישלון חרוץ. ורדי, שישב בדות התזמורת, נאלץ לשמוע את תגובות הקהל המלגלגות באופן ישיר. מאוחר יותר, הוא תלה את הכישלון בנסיבותיו האישיות הקשות ביותר: במהלך תקופת הלחנת האופרה, הוא התמודד עם מותם של שני ילדיו הקטנים ולאחר מכן עם מותה של אשתו האהובה, מרגריטה בארצי. תקופה טרגית זו לא התאימה כלל ליצירת קומדיה, והמשבר האישי העמוק בו היה שרוי השפיע ללא ספק על יכולתו להפיח חיים ביצירה קלילה. בית האופרה ביטל את יתר ההופעות המתוכננות, וורדי, שבור לב ומאוכזב מקצועית, החליט לפרוש כליל מהלחנת אופרות. למרות כישלונה הראשוני, האופרה זכתה להפקות נוספות עוד בימי חייו של ורדי (בוונציה ב-1845, ברומא ב-1846 ובנאפולי ב-1859), אך במשך שנים רבות כמעט ולא הוצגה. "לה סקאלה" עצמה חידשה את העלאת האופרה רק בשנת 2001. עלילת האופרה מתרחשת על רקע חזרתו של מלך פולין המודח, סטניסלאב לשצ'ינסקי, לפולין בשנת 1733. הוא ממנה קצין צרפתי, בלפיור, להתחזות לו ולפעול במקומו בצרפת. הקומדיה מתפתחת סביב זהויות בדויות, תככים רומנטיים ופוליטיים קלים, כאשר בלפיור ה"מלך" מנסה לסדר את ענייניהם של זוגות אוהבים, ביניהם ג'ולייטה המאורסת בניגוד לרצונה, והמרקיזה, אהובתו של בלפיור עצמו, המאורסת לאחר. בסופו של דבר, זהותו האמיתית של בלפיור נחשפת עם הגעת הודעה מהמלך האמיתי, והכל בא על מקומו הטוב בשתי חתונות.

"נבוקו" (1842) – התקומה האמנותית וההכרה הלאומית

האופרה "נבוקו" (קיצור של נבוקודונוסור), שהוצגה לראשונה ב"לה סקאלה" במילאנו ב-9 במרץ 1842, היוותה נקודת מפנה דרמטית וחשובה מאין כמותה בקריירה של ג'וזפה ורדי. לאחר הכישלון של "מלך לשעה" והחלטתו לפרוש, היה זה מנהל "לה סקאלה", ברתולומאו מרלי, שהפציר בוורדי לקרוא את הלברית של טמיסטוקלה סולרה ל"נבוקודונוסור". הלברית, שנדחתה קודם לכן על ידי המלחין הגרמני אוטו ניקולאי, הצליחה לרתק את ורדי, ובסופו של דבר, למרות היסוסיו הראשוניים, הוא הסכים להלחינה. התוצאה הייתה הצלחה כבירה ומיידית. בשנה הראשונה להצגתה, 1842, הועלתה "נבוקו" 57 פעמים, והיא זו שביססה את המוניטין של ורדי כמלחין אופרות מוביל והצילה למעשה את הקריירה שלו. האופרה מבוססת על סיפורים תנ"כיים הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון והגליית היהודים לבבל על ידי נבוכדנצר, אך העלילה עצמה כוללת פרטים שאינם מדויקים היסטורית. למרות זאת, הנושא מצא הד עמוק בלב הקהל האיטלקי של התקופה, שראה במאבקם של העברים לחירות ובגעגועיהם למולדתם ביטוי לשאיפות העצמאות של איטליה עצמה (הריסורג'ימנטו). הקטע המפורסם ביותר מהאופרה, "Va, pensiero, sull'ali dorate" ("עופי מחשבה, על כנפי זהב"), המוכר כ"שירת העבדים העבריים", הפך במהרה להמנון בלתי רשמי של התנועה הלאומית האיטלקית. תפקיד הסופרן של אביגיל, בתו (המאומצת, כפי שמתברר) של נבוקו, נחשב לאחד התפקידים הקשים והתובעניים ביותר ברפרטואר האופראי, בשל הטסיטורה הגבוהה והדרישות הדרמטיות שלו. הצלחתה של "נבוקו" לא הייתה רק אמנותית אלא גם סמל תרבותי ופוליטי.

עלילת "נבוקו" – דרמה אנושית על רקע היסטורי

עלילת "נבוקו" נפרשת על פני ארבע מערכות ומתארת מאבקי כוח, אהבה, קנאה, אמונה וכפירה על רקע חורבן ירושלים. במערכה הראשונה, "ירושלים", היהודים מקוננים על גורלם בעוד צבא נבוקו צר על העיר. הכהן הגדול זכריה מנסה לעודדם ומחזיק בפננה, בתו של נבוקו, כבת ערובה. ישמעאל, אחיין מלך ירושלים, מאוהב בפננה ומתכנן לברוח עמה, אך אביגיל, בתו הבכורה (כביכול) של נבוקו, המאוהבת גם היא בישמעאל, מאיימת על פננה. נבוקו פורץ לבית המקדש, וישמעאל מונע מזכריה להרוג את פננה, מה שמוביל לכינויו "בוגד" על ידי בני עמו. המערכה השנייה, "הכופר", מתרחשת בבבל. אביגיל מגלה שהיא בת שפחה ולא בתו הביולוגית של נבוקו. היא זוממת הפיכה נגד פננה, שממלאת את מקום אביה ומגלה רצון לשחרר את היהודים ואף מתגיירת. נבוקו חוזר, מכריז על עצמו כאלוהים, ומוכה בברק מאלוהים, מאבד את שפיותו. אביגיל תופסת את הכתר. במערכה השלישית, "הנבואה", אביגיל, בעידוד כהן הבעל, מחתימה את נבוקו המעורער על גזר דין מוות ליהודים ולפננה. הוא מבין את טעותו ומתחנן על חיי פננה, אך אביגיל אוסרת אותו. על גדות נהר פרת, היהודים שרים את "Va, pensiero", וזכריה מנבא את חורבן בבל. במערכה הרביעית והאחרונה, "הצלם המנותץ", נבוקו, בתא כלאו, מתאושש ושומע שפננה מובלת להורג. הוא מתפלל לאלוהי היהודים, מבקש סליחה ומבטיח לבנות מחדש את בית המקדש. חיילים נאמנים משחררים אותו. הוא מגיע בדיוק בזמן כדי להציל את פננה, מצווה לנתץ את פסל הבעל, ומשחרר את היהודים. אביגיל, שהרעילה את עצמה, מביעה חרטה ומתה. זכריה מכריז על נבוקו כמלך מלכים ועבד אלוהים. האופרה הוצגה פעמים רבות בישראל, כולל הפקות מיוחדות כמו זו במצדה.

"מקבת'" (1847) – העמקה דרמטית וסטייה מהמוסכמות האיטלקיות

"מקבת'", אופרה של ורדי, שהועלתה לראשונה בתיאטרו דלה פרגולה בפירנצה ב-14 במרץ 1847, מהווה ציון דרך משמעותי בהתפתחותו האמנותית של ג'וזפה ורדי. היצירה, המבוססת על הטרגדיה הנודעת של ויליאם שייקספיר, סימנה התעמקות של ורדי בדרמה הפסיכולוגית ובחיפוש אחר ריאליזם רגשי, לעיתים על חשבון מוסכמות האופרה האיטלקית של התקופה. ורדי עצמו היה מעורב עמוקות בעיצוב הלברית, שנכתבה על ידי פרנצ'סקו מריה פיאבה עם תוספות מאת אנדראה מאפאי. ממכתביו של ורדי עולה כי הוא ראה את עצמו כמי שקבע את המבנה הדרמטי של האופרה, ומסר לפיאבה טקסט פרוזה לחריזה. הוא התייחס לטרגדיה של שייקספיר כ"אחת היצירות האנושיות הגדולות ביותר", ושאיפתו הייתה "לעשות ממנה משהו גדול, או לפחות משהו בלתי רגיל". ואכן, "מקבת'" חרגה מכמה נורמות מקובלות: היא נעדרת סיפור אהבה קונבנציונלי במרכזה, ובמקום זאת מתמקדת בשאפתנות הרצחנית, באשמה ובמחיר הנפשי שהן גובות. ורדי שם דגש מובהק על האמת הדרמטית, לעיתים על חשבון הבלטת יכולות ווקאליות לשמן. דוגמה בולטת לכך היא דרישתו המפורסמת בנוגע לקולה של ליידי מקבת': הוא ביקש "זמרת בעלת קול מחוספס, צרוד וקודר, שיש בו שמץ של שטניות", ולא קול סופרן בל קנטו טיפוסי, יפה וטהור. דרישה זו אתגרה את זמרות התקופה ועיצבה פרשנות ייחודית לדמות. האופרה קיימת בשתי גרסאות עיקריות, הראשונה מ-1847 והשנייה, מורחבת ומעובדת, מ-1865 עבור הקהל הפריזאי, וכללה גם קטעי בלט. למרות הצלחת הבכורה, האופרה לא תמיד זכתה למקום מרכזי ברפרטואר עד למחצית השנייה של המאה ה-20.

עלילת "מקבת'" – שאפתנות, אשמה והתפוררות נפשית באופרה

עלילת "מקבת'" של ורדי עוקבת מקרוב אחר המחזה השייקספירי, ומתארת את עלייתו ונפילתו הרצחנית של הגיבור הראשי ואשתו. המערכה הראשונה נפתחת עם מקבת' ובאנקו, מצביאים סקוטיים, הפוגשים קבוצת מכשפות המנבאות למקבת' כי יהיה שליט קוואדור ולאחר מכן מלך סקוטלנד, ולבאנקו כי יהיה אבי שושלת מלכים. ליידי מקבת', עם קבלת מכתב מבעלה, מחליטה בנחישות להביא להתגשמות הנבואה, ודוחפת את מקבת' לרצוח את המלך דאנקן המתארח בטירתם. היא משלימה את המעשה כשהוא מהסס ומפלילה את שומרי המלך. במערכה השנייה, מקבת' כבר מלך, אך מודאג מהנבואה הנוגעת לבאנקו. הוא ואשתו מתכננים את רצח באנקו ובנו, פלאנזיו. באנקו נרצח, אך בנו מצליח להימלט. במהלך נשף חגיגי, רוחו של באנקו מופיעה בפני מקבת', הגורמת לו להתפרץ בפני אורחיו הנדהמים. המערכה השלישית מציגה את מקבת' השב אל המכשפות, הדורש לדעת עוד על עתידו. הן מזהירות אותו מפני מקדאף, מבטיחות לו כי "שאינו ילוד אישה" לא יפגע בו, וכי לא יובס עד שיער בירנם יצעד לעברו. הוא רואה גם את רוחותיהם של צאצאי באנקו כמלכים, ומחליט לרדוף את משפחות מקדאף ובאנקו. המערכה הרביעית נפתחת עם מקהלת פליטים סקוטים בגבול אנגליה. מקדאף מתבשר על רצח אשתו וילדיו ונשבע לנקום. מלקולם, בנו של דאנקן, מוביל צבא הנושא ענפים מיער בירנם כהסוואה. במקביל, ליידי מקבת' נראית הולכת בשנתה, מנסה לשווא לנקות את "כתמי הדם" מידיה, ולבסוף מתה (בגרסה המאוחרת יותר, התאבדותה מדווחת). מקבת', הרואה את יער בירנם "צועד" לעברו, מבין שהנבואות מתחילות להתממש לרעתו. בקרב הסופי, הוא מתעמת עם מקדאף, המגלה לו כי "לא נולד מאישה" אלא הוצא בניתוח קיסרי. מקבת' מובס ונהרג, ומלקולם מוכתר למלך. סיום האופרה, במיוחד בגרסתה המאוחרת, כולל מקהלת ניצחון החוגגת את סופה של העריצות.