מחזה של הנריק איבסן

מנפץ האשליות הסדרתי: למה הנריק איבסן עדיין רלוונטי לחיים שלנו?

המהפכה השקטה: איך רוקח צעיר שינה את הדרך בה אנחנו רואים את המציאות

תשכחו מגיבורים עם גלימות או אבירים על סוסים לבנים. הנריק איבסן (1828-1906) עשה משהו הרבה יותר נועז: הוא הכניס את הדרמה לסלון הביתי. האיש הזה, שנולד בעיר הנמל הקטנה שיאן בנורווגיה, לא התחיל כמחזאי מהולל אלא כשוליית רוקח שנאלץ להתמודד עם ירידה כואבת של משפחתו מנכסיה. החוויה הזו, של עושר שהפך לעוני ושל אב ששקע בדיכאון, צרבה בו הבנה עמוקה לגבי הכוח של כסף ומעמד. עד שאיבסן הגיע, מחזות היו אמורים להסתיים ב"סוף נאות" וחינוכי. איבסן החליט שזה לא מעניין. הוא רצה לקלף את הטיח מהקירות של הבורגנות האירופית ולחשוף מה באמת קורה שם בפנים. ג'יימס ג'ויס, הסופר האירי הגדול, כתב עליו בהערצה כבר בשנת 1900 שהוא ניחן ב"דייקנות נהדרת" ובהבנה כמעט על-טבעית לנפש האישה. איבסן לא חיפש לבדר; הוא חיפש לזעזע, לעורר מחשבה ולשים מראה מול הקהל – מראה שרבים העדיפו לא להביט בה באותה תקופה.

"בית בובות": הרגע שבו הדלת נטרקה והעולם עצר את נשימתו

ב-1879, איבסן הטיל פצצה תרבותית שרסיסיה מורגשים עד היום. "בית בובות" (מחזה של הנריק איבסן) הוא לא סתם סיפור על נישואים לא מאושרים; זהו ניתוח כירורגי של הזיוף בחיי המשפחה. במרכז העלילה עומדת נורה הלמר, אישה שמבחוץ נראית כמו הצעצוע המושלם של בעלה, טורוולד, שמכנה אותה בחיבה מקטינה "הסנאית שלי" או "עפרונית". אבל מתחת לפני השטח, נורה מסתירה סוד עצום: היא זייפה חתימה ולוותה כסף בשוק האפור כדי לממן נסיעת הבראה שהצילה את חיי בעלה. היא חיה בתחושה שכשהסוד יתגלה, יקרה "הנס" ובעלה יעריך את הקרבתה. המציאות, כמובן, טופחת על פניה. כשהאמת נחשפת, טורוולד חושב רק על השם הטוב שלו ועל המוניטין שייהרס. הרגע הגדול של המחזה הוא ההתפכחות של נורה – היא מבינה שהיא עברה מידי אביה לידי בעלה, ונשארה תמיד "בובה" בבית משחקים. ההחלטה שלה לקום ולעזוב את הבית, את הבעל ואפילו את הילדים כדי למצוא את עצמה, נחשבה בזמנו לכל כך שערורייתית, שתיאטראות מסוימים אילצו את איבסן לכתוב סוף חלופי (צעד שהוא תיעב), רק כדי שהקהל יוכל לעכל את ההצגה.

"אויב העם": כשלהיות צודק הופך אותך לאדם השנוא ביותר בעיר

אם ב"בית בובות" איבסן פירק את המשפחה, ב"אויב העם" (1882) הוא פירק את הדמוקרטיה ואת הקהילה. תחשבו על הסיטואציה הזו: ד"ר תומאס שטוקמן, רופא במרחצאות של עיירת נופש משגשגת, מגלה שהמים – מקור הגאווה והפרנסה של העיר – מזוהמים בחיידקים מסוכנים בגלל מפעל מקומי. הוא בטוח שיקבל פרס על גילוי האמת והצלת הציבור. במקום זה, הוא מקבל מלחמה. אחיו, ראש העיר פיטר שטוקמן, מבין שתיקון הבעיה יעלה הון ויפגע בתיירות, ומצליח להסית את כל העיר נגד הרופא. איבסן מראה לנו איך העיתונות, הבורגנות ו"הרוב המוצק" חוברים יחד כדי להשתיק את האמת הלא נעימה. השיא מגיע באספה ציבורית שבה הקהל מכריז על הרופא הישר כ"אויב העם". דרך המחזה הזה, איבסן זורק לנו בפנים מסר חד: הרוב לא תמיד צודק. למעשה, הוא טוען ש"האדם החזק ביותר הוא זה העומד לבדו". זהו מחזה חלוצי שעסק בנושאי איכות סביבה ושחיתות ציבורית הרבה לפני שזה היה באופנה, והוא רלוונטי לכל חושף שחיתויות שמוצא את עצמו מבודד מול מערכת דורסנית.

"הדה גאבלר": הריקנות ההרסנית של האישה שיש לה הכל ואין לה כלום

ב-1890 איבסן יצר את אחת הדמויות המורכבות, המפחידות והמרתקות ביותר בתולדות הבמה. הדה גאבלר היא ההפך הגמור מנורה התמימה. היא בתו של גנרל, אישה חריפה, אריסטוקרטית ומשועממת עד מוות. היא נישאה ליורגן טסמן, אקדמאי בינוני וטרחן, לא מאהבה אלא כי "זמנה עבר" והיא חיפשה ביטחון כלכלי. הטרגדיה של הדה היא שהיא רוצה להשפיע על גורל של מישהו, להרגיש כוח, אבל אין לה שום ערוץ יצירתי לעשות זאת. כשאהובה לשעבר, הגאון הפרוע איילרט לוובורג, חוזר לחייה כשהוא משוקם בזכות אישה אחרת (תיאה), הדה מחליטה להרוס הכל. היא דוחפת אותו חזרה לאלכוהוליזם, שורפת במו ידיה את כתב היד היחיד של ספרו – אותו היא מכנה "הילד" של לוובורג ותיאה – ולבסוף נותנת לו אקדח כדי שיתאבד "ביופי". הסוף הטרגי, שבו הדה יורה בעצמה לאחר שהיא נסחטת על ידי השופט בראק הערמומי, הוא תוצאה של ריקנות קיומית. זהו מחזה פסיכולוגי עמוק על אישה הכלואה בכלוב של זהב שבנתה לעצמה.

"פר גינט": המסע הפנטסטי והאיש שקילף את הבצל של עצמו

כאן איבסן לקח פסק זמן מהריאליזם הכבד ויצא למסע פרוע אל תוך הפולקלור והדמיון. "פר גינט" (מחזה של הנריק איבסן) הוא סיפורו של אנטי-גיבור מושלם, שקרן פתולוגי ורודף חלומות שבורח תמיד מהתמודדות. הדמות מבוססת בחלקה על אביו של איבסן, והמסע שלו חוצה יבשות – מהרי נורווגיה המושלגים, דרך ארמון מלך הטרולים, ועד לעסקי עבדים במרוקו ובית משוגעים במצרים. באחת הסצנות הגאוניות במחזה, פר גינט הזקן מחזיק בצל ומקלף אותו שכבה אחר שכבה. הוא מנסה להגיע לליבה, לגרעין, אבל מגלה שהבצל מורכב רק משכבות – בדיוק כמו האישיות שלו. הוא שיחק כל כך הרבה תפקידים בחייו, ששכח מי הוא באמת. בניגוד לסיסמת הטרולים "היה מספיק לעצמך" (אגואיזם), פר נכשל בלהיות "הוא עצמו". בסוף חייו מחכה לו "מתיך הכפתורים" המאיים להתיך את נשמתו כי היא חסרת ערך ייחודי. רק האהבה וההמתנה האינסופית של סולויג בבקתה הקטנה, מעניקות לו בסוף איזשהו סיכוי לגאולה.

הקשר הישראלי: למה הקהל בארץ כל כך מחובר למחזאי נורווגי מהמאה ה-19?

הרומן של הקהל הישראלי עם איבסן הוא סיפור אהבה מתמשך. זה מדהים לראות איך הטקסטים שנכתבו בקור הסקנדינבי מצליחים להבעיר את הבמות בתל אביב ובירושלים שוב ושוב. גדולי המתרגמים שלנו, כמו דוד פרישמן, לאה גולדברג ואיתמר אבן-זהר, טרחו לתרגם את יצירותיו לעברית משובחת. לאורך השנים, מיטב שחקנינו נכנסו לנעלי הדמויות הגדולות שלו: שמעון פינקל גילם את פר גינט בהבימה עוד ב-1952; ענת וקסמן ושני כהן נתנו פרשנויות בלתי נשכחות לנורה ב"בית בובות" בהפקות של הקאמרי והבימה; ודן שפירא נאבק על האמת ב"אויב העם". הבמאי יוסי יזרעאלי העלה עיבודים ייחודיים למחזותיו כמו "ברווז הפרא". הסיבה לחיבור הזה פשוטה: איבסן עוסק בשאלות שלא מפסיקות להטריד אותנו כאן ועכשיו – שחיתות מול טוהר מידות, מעמד האישה, והקונפליקט התמידי בין האמת האישית לבין הלחץ החברתי. הוא אולי נורווגי, אבל הבעיות שהוא מציג מדברות עברית שוטפת.