מספרי יורם קניוק

שמעתם פעם על סופר ששכב בין עשרות גופות, העמיד פני מת כדי לשרוד, ואז קם משם רק כדי לספר לנו בשיא הכנות שהזיכרון שלו אולי בכלל משקר לו? תכירו את יורם קניוק. במאמר הקרוב אנחנו הולכים לצאת למסע מטלטל בין ארבע מתחנות חייו ויצירותיו הבולטות ביותר: נתחיל במוסד פסיכיאטרי בערד עם בדרן גרמני-יהודי, נקפוץ לחשבון נפש מאוחר ברחובות ברלין, נשכב תחת אש בין עיטים חגים לבין חבורת קשישים תל אביבים זועמים, ונסיים בווידוי מחוספס ממלחמת העצמאות. קניוק לא היה עוד סופר רגיל. כלוחם בפלוגה הימית של הפלמ"ח ובחטיבת הראל, שנפצע קשה בקרבות בירושלים, הוא לקח את החוויות האישיות שלו וערבב אותן עם דמיון ואבסורד בסגנון של "זרם התודעה". התוצאה היא כתיבה שקורעת את המסכות מעל הפנים של כולנו. אז על מה בדיוק הוא כתב שם? בואו נצלול פנימה.

מה קורה כשמכניסים בדרן עבר, כלב ופסיכיאטר לתוך חדר אחד במוסד סגור בלב המדבר? כשיצא הספר לאור בשנת 1968, הקוראים פשוט לא ידעו איך לעכל אותו, כי הוא שבר את כל הכללים המוכרים. במרכז העלילה עומד אדם שטיין, מי שהיה פעם גדול בדרני גרמניה ובעל קרקס מצליח. שטיין שורד את מחנה ההשמדה בדרך מחרידה: קומנדנט קליין בוחר בו לשמש ככלב המחמד האישי שלו, שתפקידו לבדר את הצועדים אל תאי הגזים. שנים מאוחר יותר, כשהוא מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי לניצולי שואה בערד, שטיין מחליף זהויות בקצב מסחרר – מאהב, אל, חבר ויועץ, תוך שהוא משוחח עם רוחות עברו. הספר הזה לקח אירוע היסטורי איום והשתמש בהומור שחור וגרוטסקה מוחלטת כדי לבדוק איפה עובר הגבול הדק שבין שפיות לשיגעון.

איך הייתם מרגישים אם הייתם צריכים לחזור פעם אחר פעם למקום שממנו המשפחה שלכם נאלצה לברוח על נפשה? בשנת 2004 פורסם בישראל "הברלינאי האחרון", מספרי יורם קניוק, שמאגד בתוכו חוויות ממסע בן שני עשורים שערך קניוק בגרמניה. זו ממש לא הייתה חופשת תיירות. קניוק הגיע לשם במטרה לערוך חשבון נפש עמוק עם האומה הגרמנית, עם אזרחיה, ועם שורשיו מבית. אביו, משה קניוק, עלה ארצה מברלין והיה למנהלו הראשון של מוזיאון תל אביב. דרך שיחות אקראיות ברחוב וויכוחים נוקבים עם אנשי רוח, כמו הסופר גינטר גראס, קניוק בודק בציניות ובישירות איזו זהות חדשה הגרמנים מנסים לאמץ היום. זהו טקסט ששואל שאלות מהותיות על אחריות ועל היכולת, או חוסר היכולת, לסלוח.

דמיינו שאתם נערים צעירים, שוכבים בשקט מוחלט במשך ארבע שעות תמימות, כשהאויב מטייל סביבכם ויורה כדי לוודא הריגה. זה בדיוק מה שחווה המחבר בחודש מרץ 1948. החלק הראשון של הספר "עיטים ונבלות", שיצא ב-2006, מספק תיעוד ביוגרפי ישיר לקרב קשה בנבי סמואל, שם כוח פלמ"ח הותקף וחוסל ברובו. הניצולים הבודדים נשכבו בין גופות חבריהם והעמידו פני מתים. בזמן שהערבים צוחקים סביבו ולהקות עיטים ועורבים חגות בשמיים מעל לגופות, המוח לא מפסיק לעבוד. בטקסט, קניוק מספר על הבחילה שהוא חש מול חוש ההישרדות של עצמו, תוהה על הטבע החייתי של האדם, ומנסה להסביר לעצמו מדוע הוא נשאר בחיים כשכל השאר נהרגו לצדו.

למי יש יותר סיכוי להפחיד אתכם ברחוב חשוך בתל אביב – כנופיית נוער עבריינית או שלושה קשישים שיושבים לשתות תה? בחלקו השני והבדיוני של אותו ספר, קניוק בורא תגובת נגד אלימה ופרועה לחלוטין. העלילה מציגה שלושה לוחמי פלמ"ח הלומי קרב שהזדקנו, יושבים בבתי קפה ומביטים בדור הצעיר שנדמה להם כריק ממשמעות קיומית. האכזבה שלהם כל כך מרה, עד שהם מחליטים לקחת את העניינים לידיים ופותחים במסע רציחות ברחובות העיר. דרך מה שהם תופסים כ"מלחמת צדק" מול החברה, קניוק מרסק לרסיסים את אתוס הגיבורים הישן. הסיפור, שעובד גם למיני-סדרה מדוברת, ממחיש בצורה מצמררת מה קורה לאנשים שחזרו ממלחמה פיזית, אבל הנפש שלהם נשארה תקועה שם לתמיד.

"היה או לא היה, כך או אחרת… אני יכול לזכור או להמציא זיכרון" – ככה מתחיל וידוי של אדם שהחליט להפסיק לזייף מול ההיסטוריה. ספרו משנת 2010, שגם זיכה אותו בפרס ספיר, זורק אותנו חזרה אל ימי הקמת המדינה. הפעם, קניוק משתף אותנו באמת העירומה: הוא מודה בגלוי שיש דברים שאולי הוא כבר לא זוכר נכון בגלל השנים שעברו. ובכל זאת, התחנות שהוא מתאר מטלטלות: הפציעה הקשה, הלחימה בסן סימון, הביזה בבתים הנטושים של ירושלים ורמלה, ואפילו אירוע טרגי של הרג ילד בטעות. בלי להתנצל, הוא מותח ביקורת חריפה על משמרי המורשת שמנסים לצייר תמונה נוצצת מדי, ומוכיח שדווקא כשאדם מודה בחולשת הזיכרון שלו, הוא מצליח לגעת באמת הכי כואבת שיש.